אוספת האכזבות  מרחוב שטרוק

  -"רצינית, עצמאית, משכילה, בשלה לקשר " – ככה היא הגדירה את עצמה בכרטיס.

-וואלה, אמרתי.  ואיזה בחור את רוצה?

-אני רוצה מישהו מקסים, שיצחיק אותי, שלא יהיה כבד, שייקח את החיים בטוב. שיעשה עם עצמו דברים, שיהיה יצירתי, מעניין... אבל אלה לא פונים אליי. לא יודעת למה...

-תגידי,  -"רציני, עצמאי, משכיל, בשל לקשר " – זה עושה לך את זה?

-לא, היא אמרה. זה יבשוש קצת...

חייכתי עם שאלה בעיניים.

לזכותה יאמר ששתינו פרצנו בצחוק. 

בקרוב נמציא לה כרטיס חדש.

מעודכן למי שתהיה.

אבל בינתיים, באה ואמרה - רוצה זוגיות. מבינה שעושה שם משהו לא נכון, אבל לא מצליחה לתפוס את זה לבד... 

קלאסי.

סיכמנו שתתאמן.

עברו שבועיים: 

-אין, היא אמרה, אין, את לא מבינה בכלל מה זה היה! - היא קרסה לתוך הכיסא.

-קטסטרופה!

-דיזאסטר!

-אין, את לא יודעת! זה היה נורא! 

-הבהרתי לו עוד מהתחלה שאני מעוניינת בו אולי רק על תקן ידיד. וגם זה לא בטוח, רק כי הוא מאוד התעקש.

-ואז הוא צלצל והייתי מה זה מבואסת מהשניים האחרים שלא צלצלו, אז הסכמתי. 

"השניים האחרים" היו שני בחורים שפגשה ב"ספיד דייט". 12 גברים ומספר זהה של בנות, 8 דקות לכל זוג, סבב של ציפיות- תקוות- כמיהות- תהיות- האם ואולי. שמונה דקות בהן חלק דקלמו  מונולוג מוקפד, חלק מילאו שאלון משונן מראש. היה רע. גם אחר כך. 

היא סיפרה שלא ממש מצאה שם לא את עצמה ובטח לא "אותו". "הוא" זה בחיר ליבה או איך שבא לכם להגדיר אותו. 

-בכל זאת היו איזה שניים שנראו לי בסדר. תראי , לא, הם לא באמת מצאו חן בעיניי, אבל הם היו די בסדר, את יודעת...

אני יודעת.

-והבחורה שם אמרה לי שהם סימנו אותי.  אז חיכיתי שיתקשרו... אבל הם לא! אז יצאתי עם האידיוט הזה, את לא מבינה, הספקתי לריב איתו בדייט הראשון! 

-אמהלה, מה הוא עשה?! – זאת אני. 

-כלום, לא עשה כלום, פשוט היה קרציה כזה. הוא צלצל כמה פעמים ביום עוד לפני שנפגשנו. הגזים. הוא לא הסכים להפנים שאני רוצה אותו רק בתור ידיד! 

-רוצה?- שאלתי- רוצה? זאת המילה? בטוחה? 

-לא, האמת, לא רציתי. לא ידעתי אבל מה לעשות... היה לי לא נעים... אמרתי טוב, אז אני אנסה כבר אותו.

-מה זה, תגידי לי, ה"אנסה" את זה? מה זה, ליפסטיק חדש? 

-תגידי...- שאלתי. ואיך את מרגישה עכשיו? 

-דחויה – היא אמרה.  מאוכזבת.  אף אחד לא רצה אותי...  אפילו אלה לא רצו אותי, קולטת?  - זה היה אליי... 

קולטת. ועוד איך קולטת. 

12 גברים.

כפול 8 דקות. 

איש לא עשה לה את זה.

אחלה.

נקסט! 

אבל לא. אם יש בתוכנו איזה יסוד של דחייה, זה בדיוק הרגע בו הוא יתעורר.מסתער בכל כוחו המפלצתי ותוקף. ואם לא היינו מוכנים-גם מכניע. 

כי כל כך הרי פשוט-כי זה מה שעשתה אחר כך לנגד עיניי - לפרק את זה הגיונית ולשלוח לכל הרוחות:

נכון, היו 2. את לא רצית באמת. גם הם לא.

אז תהיי מרוצה שאת לא רצית קודם!

צחקוק.

הלאה. 

להוא הקרציה. אותו לא רצית גם לא כידיד. אם היית דלוקה עליו כל החברות שלך כבר היו יודעות שהוא מצלצל  כמה פעמים ביום.

אבל הוא פשוט לא עיניין אותך כלל! 

אז למה לכל הרוחות הסכמת?! ו

אם כבר הסכמת-עזבי אותו לנפשו, שיחיה, מה כבר יש לך לריב איתו? 

לא כי את מסרסת גברים קרה וחסרת לב.

נהפוכו.

כי את רכה חמה ורגישה וליבך מלא אהבה.

אז תתעלי את כל היופי הזה לדבר הנכון והאמיתי.

לא חרם לבזבז את האנרגיה הנהדרת הזו לרחמים עצמיים? 

כי מה שקרה זה שאספת לך אכזבות.

מיותר, מותק.

למה, היה חסר לך מקודם?

אמיתיות?

אובייקטיביות?

חותמת שלא. אז למה להוסיף? כל כך פשוט לנער את זה מעצמינו, כי זוהי הרי האמת והמציאות.

נכון, רק חלק ממנה.

החלק השני הוא שלא רצו אותך.

אבל מי זה שלא רצה?

ואנחנו חוזרים חלילה... 

המציאות היא הרי פסיפס. ותמיד יש לנו את הבחירה על איזה מהחלקים למקד את המבט.  

מה לחיים ומה למוות, מה לזכות ומה לחובה.

ומותק...

אם לא חובה – אז לא חובה...

תראי אותך!

קוסמת...