הטלוויזיה דולקת על ערוץ המזרח התיכון. אני, לפני כחצי יובל שנים, נער צעיר, דבוק למסך. מעודד את הגיבורים שלי – האחים ואן אריק. 

לפני כחצי יובל שנים, טרם הולדת הערוצים המסחריים בישראל, היה ערוץ המזרח התיכון, ששודר מלבנון, היחיד ששידר את היאבקויות ה- "היאבקות חופשית" – היאבקות מבויימת להפליא. כיום ניתן לצפות בהיאבקות החופשית בהרבה ערוצי ספורט, אך למעשה התסריט נשאר אותו תסריט: כאשר יש מתאבק "טוב" שעומד לגבור על מתאבק "רע", מגיע ה"מאמן" של הרע, מסיח את דעתו של השופט שבזירה, ובינתיים מתבצע ארוע פלילי ובלתי צודק בתוך הזירה: חבר של המתאבק הרע מצטרף אליו וביחד הם מפליאים את מכותיהם בטוב חסר ההגנה, תוך שימוש בכסאות מתכת, אלות גומי ומכל הבא ליד. הצופים, במיוחד הצעירים שבהם, זועקים לשופט: תראה! תראה את חוסר הצדק! אך בתזמון מושלם, בדיוק כשהשופט מסתובב חזרה לזירה – נעלם החבר, נעלמים הכסאות, ונשאר רק ה"רע" שגובר בקלות על המתאבק ה"טוב" המעולף. 

תסריט אדיוטי? מסכים. 

התסריט מאוד מזכיר לי את אומות העולם וארגון האו"ם בראשן בכל פעם שישראל נאלצת להפעיל כח נגד אלה שמנסים לפגוע בה. ה"שופט" מפנה גבו בדיוק כשהרעים מבצעים מעשי אלימות בלתי צודקים, וכשהשופט סוף סוף מסתובב להביט בזירה – מה שהוא רואה זה את הטוב מרביץ בחזרה. אנחנו זועקים "חוסר צדק!", וזוכים במבטים המטומטמים והאטומים של אומות העולם שמתעקשות לא להבין מדוע מדינת היהודים הדמוקרטית כל כך מתקשה לשמור על חייה בג'ונגל המזרח תיכוני.