בתקופה האחרונה אנו ערים לעלייה רבה בעיסוק של העיתונות הכלכלית בשאלת התעסוקה של ערבים וחרדים. דוחות כגון זה של מרכז טאוב ואחרים, מתריעים בפנינו על הנזק הכלכלי הטמון בהשתתפות הנמוכה של קהילות אלו, ובעיקר של גברים חרדים ונשים ערביות, בשוק העבודה.
מרבית השיח מתמקד באוכלוסיה החרדית, על שום המרכיב הרצוני בסיבות להשתתפותה המצומצמת בשוק העבודה. תחושת הדחיפות שמלווה את הדיון בנושא נובעת מהריבוי הטבעי הגבוה של אוכלוסיה זו ומהסכנה שחלק הולך וגדל מהחברה הישראלית לא משתתף בשוק העבודה.
בעוד העיתונות הכלכלית מרבה לעסוק בהשלכות הכלכליות של המגמות הדמוגרפיות בישראל, העיתונות הפופולרית כמעט ומתעלמת מההשלכות הפוליטיות והחברתיות של המגמות הללו. שאלות בדבר הכוונות הפוליטיות של המפלגות החרדיות לכשיהפכו לכוח פוליטי משמעותי, בעיקר אם יעלו בכוחן על כוחן של המפלגות החילוניות, אינן נשאלות. צמיחתו של כוח פוליטי שמייצג ציבור שאיננו ליברלי בהגדרתו עשוייה להשפיע בצורה מאוד משמעותית על מרקם החיים הציבורי של האוכלוסיה החילונית בארץ ויש לתת על כך את הדין.
מדוע אם כן אין אנו רואים עיסוק בשאלות הללו באמצעי התקשורת? התשובה לכך היא שעיסוק בשאלות דמוגרפיות מותר בישראל כל עוד הוא מדבר על עתידה הקיומי של מדינת ישראל ושמירה על הרוב היהודי. ברגע שהשיח הדמוגרפי חוצה את הגבולות הללו הוא נחשב שיח גזעני. מעבר לכך, התקשורת, בצדק, דוגלת באמונה הליברלית שלכל אדם או קהילה זכות שווה לחיות במדינה ואין להסתכל על גידולה של קבוצה אחת על חשבון אחרת, כבעיה או מכשול.
אך בעוד הנחה זו של השיח הליברלי, משרתת את תכלית השמירה על זכויות הפרט במדינות אירופה והמערב, היא עשוייה לפגוע בתכלית זו בישראל. באירופה אמנם קיים מיעוט מוסלמי משמעותי, אך אין שום תחזית שמיעוט זה יהפוך לרוב ביבשת, במאה הנוכחית ואף מעבר לכך. למרות שגורמים מסויימים בישראל רוצים לשכנע אותנו אחרת, אין איום ממשי על היחס הדמוגרפי במדינות אלו וכאשר מדברים על המוסלמים כאיום, אכן מדובר בחלק המקרים בגזענות.
כדאי גם להוסיף, שבניגוד לישראל, תרבותן הפוליטית והליברלית של מדינות אירופה מקובעת בסדרה של חוקות לאומיות ומסמכים רב לאומיים, אשר מעגנים את זכויותיהם של אזרחיה, גם אל מול דעתו של הרוב במדינה. בתי המשפט החוקתיים במדינות עצמן ובתי המשפט של האיחוד בבריסל ובלוקסמבורג מהווים כבר כיום תעודת ביטוח נגד פגיעה באזרח בשם החלטות שנתקבלו בצורה דמוקרטית, יהיה זה על בסיס רוב נוצרי או רוב אחר.
לאזרח הישראלי, לעומת זאת, אין שום הגנה חוקתית הדומה להגנות להן זוכה האזרח החי באירופה או בכל מדינה מערבית אחרת לצורך העניין. לדוגמה, חוק יסוד כבוד האדם איננו נהנה משריון על חשבון חוקים אחרים וניתן לשנותו תחת רוב רגיל בכנסת. במידה שתחליט הכנסת לבטל את החוק או לשנותו, היא תדרש רק לרוב הנמצא במליאה ברגע ההצבעה.
חשוב להזכיר גם שהירידה המתמשכת בלגיטימציה של בג"צ ושל מערכת המשפט בחברה הישראלית פוגמת עוד יותר בכוחו של שלטון החוק להגן על זכויות הפרט.
על כן, חשוב לתת את הדין ואת הדעת על ההשפעות החברתיות והפוליטיות של המגמות הדמוגרפיות אשר מתרחשות בתוך המרחב הציבורי היהודי בארץ. לחיות במדינה בה החרדים גוברים במספרם על המיעוט החילוני איננו דבר של מה בכך ורצוי לדון בגלוי על משמעויותיו. אין אנו יודעים כיצד קהילה זו תנהג כאשר היא תהפוך לכוח פוליטי העולה בגודלו על הכוח החילוני וזכותנו להתחיל לשאול את מנהיגיה מה בכוונתם לעשות, אם וכאשר יגיע המצב.
המפלגות החרדיות נקטו עד כה בקו פוליטי שאיננו ליברלי וספק אם תואם הגדרות נוספות של המערכות הפוליטיות אליהן אנו שואפים להידמות. הן תומכות באופן מסורתי בכפייה של ערכיהן על הציבור החילוני ודורשות ממנו לעמוד בפרמטרים דתיים שהן מציבות. גידול בכוחן הפוליטי בכנסת ישראל מציב חשש ריאלי וסביר לעתיד החופש שממנו נהנים האזרחים החילוניים וזכותו של הציבור החילוני לפעול בכדי שחופש זה לא יפגע.
אם לא נתחיל לפתוח את הנושא לדיון כבר היום, כאשר עוד יש לציבור החילוני כוח אלקטוראלי משמעותי, אנו עשויים להפוך במהרה, מרוב דומם למיעוט מושתק. |