כותרות TheMarker >
    ';

    דברים שרציתי לאמר לָך

    על מה שקורה מסביב

    0

    הירח לא קרוב כמו שהוא נראה

    14 תגובות   יום שלישי, 1/6/10, 15:10

    אתמול הייתי בפסטיבל דרום בשדרות, בו הוצגו גם סרטי סטודנטים  וראיתי סרט קשה וחזק מאוד - "מדיום רייר", אבל לפני שאשתף אתכם בדיון שהיה בעקבות הסרט, אני רוצה לספר קצת רקע. 

    דברים הם לא כמו שהם נראים -  לפני הרבה שנים, גרתי בשכירות בחיפה על הכרמל, הנוף שנשקף מחלונות הדירה היה חורש טבעי ופראי ולמטה נפרש הים (לפני המגדלים המכוערים). זמן קצר לאחר שנכנסתי לדירה, דפקה על דלתי השכנה מהקומה הראשונה, וביקשה את דמי וועד הבית. באותם ימים, שיא בועת היי טק, יצאתי מוקדם מאוד לעבודתי בהרצליה וחזרתי מאוחר הביתה, כך שהשכנה, לא נעים להודות, קצת הפריעה. חשבתי לעצמי - "נו בטח, גברת מגונדרת מהכרמל (היא היתה מטופחת ונאה), בטח אין לה מה לעשות, מלבד עניני הוועד".  

    עברו מספר חודשים ובוקר אחד, בשעה מוקדמת מאוד חסם אמבולנס פרטי את היציאה מהחניה, לאחר מחצית השעה בה עמדתי בחוץ, מוכנה לצעוק על הנהג החצוף, התברר כי, הנהג הביא בכסא גלגלים את בנה של השכנה. זמן קצר אח"כ, הגעתי בשעת ערב ובחדר המדרגות היתה מודעת אבל ובה שמו של הבן החייל. דלת הבית של השכנה הייתה פתוחה, נכנסתי פנימה, היא נשאה אלי את פניה היפות שטופות הדמעות והביטה בי. לא היו לי מילים, שמעתי בזעזוע, כיצד בנה לקה בסרטן במהלך שירותו הצבאי, וכיצד הצבא הפקיר אותו בעודו עובר טיפולים קשים, והביא למטתו בבית החולים את מסמכי השחרור מן הצבא, וכיצד נלחמה כדי שישאירו אותו בצבא, כדי שלא יאבד תקווה להחלמה, מה שבסוף לא קרה. מאז הבנתי בבת אחת, כי דברים, הם לא כמו שהם נראים. 

    עכשיו, אחרי שתיארתי את הרקע (שלי), אפשר לחזור לסרט – "מדיום רייר" בבימויו של בזי שעורר התענינות רבה.  הנה תיאור קצר של הסרט: "בדרכו חזרה מעבודתו בחברת הייטק , צופה אסף, רווק תל אביבי בן 30 במחזה  מחריד – אנשים מכים אדם למוות.משהו משתנה אצל אסף. עד לאירוע זה, אסף חי חיים בודדים ומנוכרים. מעשה האלימות מעורר בו דברים שהיו כבויים בנשמתו. אסף שוקע לתוך  עולמו הפנימי. הוא נלחם בנפשו השסועה – מה יהיו תוצאות המאבק?" היוצר והבמאי בזי, מפיקה מלי קהתי, ביצירת הסרט השתתפו שורה של שחקנים ואנשי מקצוע שתרמו מנסיונם ומזמנם. 

    הסרט כאמור חזק ואלים, מספר אנשים לא יכלו לצפות בקטעים הקשים, ויצאו. אלו שנותרו הוזמנו עם תום הסרט לדיון על הסרט והמסר. בזי הבמאי, שיחק בעצמו את דמות השחור המוכה בראשית הסרט והסביר, רציתי להיות הכי אותנטי שאפשר. "כן", הוא ענה לשאלתי, "זה מה שאני מרגיש בתל אביב", זו עיר צבועה ומנוכרת. ואם שמתם לב, האלימות הקשה היתה כנגד כהי עור – כי ככה אני מרגיש". אדם לא צעיר, אמר לו "כלומר אלימות מביאה עוד אלימות". נכון השיב בזי, "אם כך" הקשה הצופה, "לשיטתך, בסרט הזה הבאת לעוד אלימות". בזי  השיב שהסוף הוא  "טוב", כי בסוף הסרט הרוצח נתפס, והכוונה היתה לעורר אותנו למחשבה – כי החוקים ידועים וברורים, אבל משהו לא טוב, קורה לנו כחברה – שקועים בעצמנו, בעבודה, בצריכה מוגזמת, בצפיה בטלויזיה ,עם מפלס אלימות שעולה ועולה. 

    היה דיון מרתק, והצופים הבחינו במרבית המסרים אליהם כיוונו היוצרים – אסף הדמות הראשית, הולך ונעשה דומה לבריונים שמכים את בזי בתחילת הסרט. ובסוף הסרט, אסף, הופך בעצמו לדמות המוכה ע"י החוקרים. תמונת המכות של הבחור בסצינת הפתיחה ובסצינת הסיום, מקבילות. (החוקרים מכים כמו הבריונים). השחקנים היו מצוינים, בתפקיד אסף - מיכאל הנגבי (כן, זה הישנוני והמתוק, מהפרסומת של השוקו),  היה אמין מאוד בתפקיד איש ההיטק שהופך אלים, מסוכן ומפחיד. הסרט נצבע בגוני כחול ושידר ניכור וקור, לי הוא הזכיר אפילו סצינות ממחנה הריכוז מהחיים יפים, של בניני. רק שבזי הקפיד לא לכלול שום אופטימיות בסרט, וככזה הוא היה לא קל לעיכול, אבל חשוב לצפייה. 

    אבל אני לא יכולה בלי קצת אופטימיות (רק קצת) -  "הירח לא קרוב כמו שהוא נראה" – הוא סיפור ילדים מקסים, שבנותי אהבו מאוד לשמוע שוב שוב. בסיפור, חולד רואה לראשונה את הירח המלא והוא נראה לו כמו מטבע נוצץ ומבריק, והוא ממש חייב להוריד אותו. כל החברים – ארנבת, קיפוד וסנאי אומרים לו שהוא לא יצליח – כי הירח לא קרוב כמו שהוא נראה. זה לא מונע מהחולד לנסות, עד לסוף הבלתי נמנע (דמעות, אלא מה...) וכשחולד ממרר בבכי בשלולית, לאחר שנפל מהעץ, באים כל החברים שלו בריצה, לבדוק שהוא בסדר.  עכשיו רק נשאר לדאוג שהילדים שלנו יחשפו גם לסיפורים כאלו ופחות לאלימות.  

    דרג את התוכן:

      תגובות (14)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        2/6/10 21:16:

      צטט: גולטוש 2010-06-02 20:57:37

      שלום,

       

      משתדל להראות את המציאות דרך משקפיי בלבד! אני מייחל ליום שבו סינגפור.

      בזי, במאי הסרט

       

      בזי תודה שהגבת.

      למציאות פנים רבות ולחלקם כמוני - כמוך משקפיים

      אהבתי את התיאור של דגניה שהגיבה כאן בנושא השתקפויות

       

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=1613204

       

      המציאות נראית לנו במקום ובזמן שונה לחלוטין לאחר זמן ובמקום אחר.

      והיות ואני מאמינה בך, אני מאמינה שיהיה סרט המשך.

      והוא יהיה מציאותי לא פחות, ואולי תבחר להתמקד בו בדברים אחרים

      לפחות דבר אחד כבר הוכחת, מקשיבים לך.

       

       

       

        2/6/10 21:00:

      צטט: אהוד אמיר. 2010-06-02 13:13:00


      כל כך קל לקרוא עיתונים ולהביט סביב  ולהוציא את המירע ממה שאדם רואה וקורא. וכל כך קשה לנסות להוציא תובנה חיובית או לנסות לחיות כראוי, על רקע האוירה בסרט, כפי שמתוארת בכתבתך. כולנו צריכים לפתוח עיניים טיפה יותר. ולהיות חזקים ככל האפשר, לא רק בשבילנו אלא גם בשביל סביבתנו.

       

      אמיר,

      תודה על תגובתך.

      אני נהנית כל כך לקרוא אותך ולצחוק

      רק שהרבה פעמים הצחוק מהול בדמעות בוכה

      ויותר מידי פעמים נראה שאין מה לעשות, חוץ מלצחוק / לבכות

       

        2/6/10 20:57:

      שלום,

       

      משתדל להראות את המציאות דרך משקפיי בלבד! אני מייל ליום שבו סינגפור.

      בזי, במאי הסרט

        2/6/10 20:55:

      צטט: yael.l 2010-06-01 22:34:33

      היי רונית,

      אני מסכימה עם מה שכתבה יעל, המגיבה האחרת ששמה כשמי.

      ומסכימה עם העובדה שצפיה בסרטי אלימות מביאה עוד אלימות , גם אם יש בזה מסר טוב.

      אני מאמינה שככל שנחשפים לדברים חיוביים וטובים, אנחנו רוצים להדמות לזה, לעשות טוב. כמו בסרט: תעביר את זה הלאה. כשאדם "נתקל" בטוב, הוא מרגיש נפלא ורוצה להחזיר. אין כמו טוב לב שממוסס את הרע.

      היום מתפלאים שיש כל כך הרבה אלימות. אבל כל התכנים בטלוויזיה הם עם אלימות או לפחות אלימות סמויה. אותו הדבר ברדיו: כל מהדורת חדשות מספרת מי נרצח, מי נאנס, מי גנב. למה? אין חדשות טובות ? ודאי שיש. פעם היה ערוץ 7. רדיו דתי. היתה שם תכנית יומית שנקראה: מכל טוב הארץ. ובה סופר על : מחקר חדש של מחלה, על נס בילודה באיזה בית חולים, על אגרונומיה, על פתוח חדש במכון ויצמן. לא חסר. תארו לכם מה קורה למישהו ששומע על נושאים כאלה יפים? זה מעודד. 
      בסינגפור יש איסור לפתוח את מהדורת החדשות בנושאים שליליים. הם פותחים כל בוקר בחדשות חיוביות. איזה יופי!

       

       

      שתיכן צודקות.

      הלוואי שמישהו ירים את הכפפה.

      איזה כיף יהיה לשמוע חדשות טובות

      ולצמצם את הדיוחים על מעשי האלימות

      כשמדווחים בפרוטרוט על מקרים כאלו ובנותי בסביבה אני מתכווצת.

      האם באמת זה הכרחי ונחוץ?

        2/6/10 13:13:


      כל כך קל לקרוא עיתונים ולהביט סביב  ולהוציא את המירע ממה שאדם רואה וקורא. וכל כך קשה לנסות להוציא תובנה חיובית או לנסות לחיות כראוי, על רקע האוירה בסרט, כפי שמתוארת בכתבתך. כולנו צריכים לפתוח עיניים טיפה יותר. ולהיות חזקים ככל האפשר, לא רק בשבילנו אלא גם בשביל סביבתנו.

       

        2/6/10 07:49:


      רונית

      תודה על השיתוף

      ועל פוסט מרגש

      יש סיבה לאופטימיות

      שחר

        1/6/10 22:34:

      היי רונית,

      אני מסכימה עם מה שכתבה יעל, המגיבה האחרת ששמה כשמי.

      ומסכימה עם העובדה שצפיה בסרטי אלימות מביאה עוד אלימות , גם אם יש בזה מסר טוב.

      אני מאמינה שככל שנחשפים לדברים חיוביים וטובים, אנחנו רוצים להדמות לזה, לעשות טוב. כמו בסרט: תעביר את זה הלאה. כשאדם "נתקל" בטוב, הוא מרגיש נפלא ורוצה להחזיר. אין כמו טוב לב שממוסס את הרע.

      היום מתפלאים שיש כל כך הרבה אלימות. אבל כל התכנים בטלוויזיה הם עם אלימות או לפחות אלימות סמויה. אותו הדבר ברדיו: כל מהדורת חדשות מספרת מי נרצח, מי נאנס, מי גנב. למה? אין חדשות טובות ? ודאי שיש. פעם היה ערוץ 7. רדיו דתי. היתה שם תכנית יומית שנקראה: מכל טוב הארץ. ובה סופר על : מחקר חדש של מחלה, על נס בילודה באיזה בית חולים, על אגרונומיה, על פתוח חדש במכון ויצמן. לא חסר. תארו לכם מה קורה למישהו ששומע על נושאים כאלה יפים? זה מעודד. 
      בסינגפור יש איסור לפתוח את מהדורת החדשות בנושאים שליליים. הם פותחים כל בוקר בחדשות חיוביות. איזה יופי!

       

        1/6/10 22:10:

      צטט: יעל פריאל 2010-06-01 17:48:35


      היי רונית.

      תראי אין ספק שאנו חברה בהתדרדרות והדבר ניכר בכל.

      התדרדרות מערכת החינוך, חוסר יכולת של מורים והורים

      להיות אסרטיבים. אין חינוך לערכים לא בבתי הספר

      ועל פי רוב ההורים שיושבים עם ילדייהם הצעירים

      לצפות בתוכניות רדודות ומציצניות, שפרט

      לאינטריגות, ניבולי פה ומאבקי כוח אין להן

      מה להציע - ממש לא קולטים את עצמם.

      גם המורים היום (ואני באה מתחום ההוראה ) אין לא המורים,

      שהיו בזמני לא מבחינה רמת ההוראה ושליטתם בחומר

      ולא כאנשים, היכולים להוות איזה שהוא מודל לתלמידים

      להתנהגות מכובדת ומכבדת, שלא לומר על מחנכת

      (וסליחה מראש על ההכללה, יש כמובן כמה יחידי

      סגולה. אבל לצערי, יחידים).

      המנהיגות נטולת חוט שידרה ויכולת הנהגה

      וכבר איני מדברת על חוסר יושרה ומצפון.

      הכל הפך להיות אינסטנט - הכל מהר ועכשיו

      על חשבון השקעה אמיתית, הכרוכה בתהליך

      וכך גם ביחסי אנוש והיחסים בין המינים -

      איפה החיזור והכבוד לאשה, שהיה קיים פעם

      וגם הנשים בהתנגותן מאפשרות זאת לא אחת.

      זהו עצוב. זו ישראל כיום למעט העובדה שתמיד היו

      ותמיד יהיו אנשים טובים, המגלים איכפתיות ומעורבות חברתית

      ולא עסוקים רק בסיפוק צרכייהם האישיים.

       

      חייבת לשלוח לך חיבוק ולעצמי תיקווה וחיוך

      שלך יעל.    

       

       

      את צודקת

      הפכנו דומים מידי לארה"ב ולא במובן של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות

       

      אבל היום במתנס של לוד, ראיתי אור אמיתי

      חבורת נערים ונערות מבני עקיבא באה לסייע לילדי ביה"ס האתיופיים בהכנת שיעורי הבית

      ואחת המדריכות חיבקה באהבה רבה פעוטה בכיתה א' שובבה ותקשורתית

      (האמת גם לי התחשק היא היתה פשוט מקסימה)

      היא עשתה לי את היום.

      בניגוד לכל החרדים שקרובים כנראה יותר מידי לאבינו שבשמיים ופחות מידי לעם...

        1/6/10 21:31:


      תודה חברים על התגובות

      אני מסכימה עם דגניה שאלימות מביאה אלימות

      זה גם המוטו של הסרט,

      רק שככזה הוא עלול גם בטעות לגרור אלימות נוספת.

      אז מה עושים?

        1/6/10 21:02:


      מענינים דברייך. תודה.

      אני חושבת שאלימות גוררת

      אלימות, ולא משנה באיזה

      פורמט מציגים אותה

        1/6/10 17:48:


      היי רונית.

      תראי אין ספק שאנו חברה בהתדרדרות והדבר ניכר בכל.

      התדרדרות מערכת החינוך, חוסר יכולת של מורים והורים

      להיות אסרטיבים. אין חינוך לערכים לא בבתי הספר

      ועל פי רוב ההורים שיושבים עם ילדייהם הצעירים

      לצפות בתוכניות רדודות ומציצניות, שפרט

      לאינטריגות, ניבולי פה ומאבקי כוח אין להן

      מה להציע - ממש לא קולטים את עצמם.

      גם המורים היום (ואני באה מתחום ההוראה ) אין לא המורים,

      שהיו בזמני לא מבחינה רמת ההוראה ושליטתם בחומר

      ולא כאנשים, היכולים להוות איזה שהוא מודל לתלמידים

      להתנהגות מכובדת ומכבדת, שלא לומר על מחנכת

      (וסליחה מראש על ההכללה, יש כמובן כמה יחידי

      סגולה. אבל לצערי, יחידים).

      המנהיגות נטולת חוט שידרה ויכולת הנהגה

      וכבר איני מדברת על חוסר יושרה ומצפון.

      הכל הפך להיות אינסטנט - הכל מהר ועכשיו

      על חשבון השקעה אמיתית, הכרוכה בתהליך

      וכך גם ביחסי אנוש והיחסים בין המינים -

      איפה החיזור והכבוד לאשה, שהיה קיים פעם

      וגם הנשים בהתנגותן מאפשרות זאת לא אחת.

      זהו עצוב. זו ישראל כיום למעט העובדה שתמיד היו

      ותמיד יהיו אנשים טובים, המגלים איכפתיות ומעורבות חברתית

      ולא עסוקים רק בסיפוק צרכייהם האישיים.

       

      חייבת לשלוח לך חיבוק ולעצמי תיקווה וחיוך

      שלך יעל.    

        1/6/10 17:03:


      תודה לך רונית

      אכן , זו המציאות שלפעמים לא כל כך נעימה

      מיקי

        1/6/10 16:57:
      תודה על הסיפור היפה . ואין מה לעשות המציאות תופכת על פנינו וגם על אלה שגרים בתל אביבחיוך
        1/6/10 16:38: