חוץ מאיתמר

כשאדם פותח דלת ונכנס לחדר עם אנשים, אין לו שום סיכוי לדעת איך הם מרגישים כלפיו או מה הם חושבים. ולא מדובר במפגש הראשון, אלא דווקא בשני.

האם מישהו מהם חיכה לבואו? איתמר שרבט לעצמו ציורים קטנים וחסרי משמעות בדף האחרון של המחברת החדשה שלו והביט בדלת באגביות בכל פעם שהיא נפתחה.

ככל שהדקות חלפו חשב שאולי היא כבר לא תבוא, אך המשיך לחכות. הוא דמיין את מי שעומד מאחורי הדלת הסגורה, נושם נשימה אחת עמוקה ולוחץ על הידית, מתכנן להשתלב בשקט, מבלי שישימו לב וממקום מושבו לצפות באחרים ועם זאת רעב למבט, המבט שאולי חיכה לו.

איתמר בשיעור השני של ללמודי הרפלקסולוגיה, לא מכיר עדיין אף אחד, מנסה להתלות במישהי שראה בשבוע שעבר, להיתפס בחוט דקיק, כמעט בלתי קיים, של רגש או געגוע קטן, כמו עכביש חסר ניסיון.

ההמולה בכיתה רבה, שאלות הכרות נשמעות מכאן ומשם ואיתמר יודע שאנשים נרתעים מלפנות אליו ובגלל מצבו המיוחד הוא חייב תמיד לעשות את הצעד הראשון, אבל לא מתחשק לו, היום הוא מקשקש על הדף האחורי ונזכר, במשמעות שהייתה לעמוד הראשון בכל מחברת, כשהיה תלמיד בבית הספר היסודי. כותרת עם קו למטה לפעמים שניים, לרוב בצבע אחר, שבחר מתוך קלמר הג'ינס המלבני, זה שהיו בו כיסים קטנים למחק ולמחדד ועם הזמן התמלא בחתימות, תשובות מוכנות למבחנים, בדיחות וציורים גסים לרוב. והיה גם את כתב ידו המתאמץ, האותיות המופרדות, עם דגש על צ ו-פ סופיות, מסולסלות, חגיגיות.

אל הדף האחרון הוא הרשה לעצמו להגיע אז רק לאחר שבוע או יותר, כשחוסר הריכוז שלו החל לתת את אותותיו.והנה היא פותחת את הדלת ונכנסת.

עיניים ממקום כלשהוא בחדר משתהות עליה במהירות ומוסטות הצידה ושוב חוזרות, כמעט בכורח, אלו העיניים של איתמר.היא חשה בכך, כן, אבל זה, הרי,  רק בגלל שהיא הסתכלה במקרה, איתמר מנחם את עצמו במבוכתו הרבה. אולי אפילו לא עליו הסתכלה, כי היא חלפה על פניו והתיישבה בחלק האחורי של הטור, ליד אחת החבורות שכבר הספיקה להתיידד, כל כך מהר.הקור הדקיק שטווה עומד להינתק וקולה נשמע לפתע, מצחקקת בקולי קולות, פוף, הוא ניתק.

האם מישהו מהאנשים שם קיווה שהוא לא יגיע, כי התעוררה בו סלידה? לפעמים זה הרי יכול להיות רק בגלל שהוא הזכיר איזו דמות שכוחה מהעבר בחיוכו, גוון קולו או הבעת פניו. איתמר ידע שאותו לא שוכחים, רק לא ידע איך לתעל את זה, ודאי יש דרך לעשות זאת.

האם מישהו בכיתה חשב עליו לאחר המפגש הראשון? אולי דברים שאמר אז, בגמגום קל, כשהתגבר על ביישנותו, המשיכו להדהד בראשו של אחד התלמידים, כזיכרון נעים,

או אולי מילים מעיקות שלא מרפות וחוזרות במהלך היום ברגעים לא צפויים.

אולי אנשים פשוט נותרו אדישים אליו?בסך הכול נכה, עוד נכה אחד.

שני בחורים, מבוגרים ממנו, חזרו לכיתה, מפטפטים במרץ, עם כוסות חד פעמיות של משקה חם מהמכונה,הוא שאל את עצמו אם הם הכירו קודם ללמודים. במפגש הראשון נראו כולם ספונים בטריטוריה הפרטית, צופים באחרים מהצד, מה שנתן לו תחושה נוחה, של שווה בין שווים. הוא נטה להסתגר בעצמו בזמנים שכאלה ורק לאחר מכן שם לב שהוא לא ממש זכר מה היה שם בדיוק, למעט מספר נקודות משמעותיות. מין סינון שכזה, שהמח שלו עושה, כדי להקל על מיון הנתונים וסיווגם בספריית הזיכרון.

המורה נכנסה והציגה את עצמה "אני רחל" חייכה חיוך שנראה לאיתמר מתאמץ וארוך מידי "ואני אלמד אתכם רפלקסולוגיה השנה" היא הביטה מסביב במה שנדמה כחלק מאיזו הצגה קבועה "אתם נראים לי כיתה מצוינת" והיא חייכה שוב. שיערה נראה בלתי ממושמע לחלוטין, מסתער לכל כיוון אפשרי בצבעו החום, הטבעי, ומתוכו פרץ באזורים מסוימים שיער אפור. פניה נקיים מאיפור וחיוורים וגומה אחת עמוקה למדי נחרטה באחת הלחיים, מה שהשווה לחיוכה מראה מעוות מעט ולא סימטרי. איתמר החל בודק ברפרוף את רשימת השיחות הנכנסות והיוצאות בטלפון שלו. הוא ציין לפניו שרחל זו נראית  נעימת מזג, למרות הכול וכדאי שיתחיל להתרכז בדבריה. 

אם זה לא היה נראה מוזר הוא היה מניח ראש על הקיר ונרדם וסביר שאיש לא היה מעיר אותו, הוא כבר בדק את זה במפגשים מסוגים שונים בעבר.

כדי להישאר ער הוא המשיך לחשוב על התיאוריה שלו, השלב שאחרי, הוא הביט בתפוסה בכיתה וראה שהיא מלאה למדי ודרך החלונות הגדולים הוא ראה פרדסים ושמח על ריח פריחת ההדרים שיגיע בוודאי עד לכיתה בבוא העת.

ובכן, אחרי שאדם כבר נכנס לחדר מסתמנת צניחה זמנית של הציפיות, אי אפשר אחרת, זהו שלב הכרחי כיוון שרף הסקרנות ירד מעט, האפשרויות מצטמצמות ותנועת הרגשות בחדר השתנתה: יש מי שמתרכז כעת בנוכחים, או בנוכח מסוים אחד, יש מי שנותר אדיש ומשועמם כפי שהיה ומי שממשיך לחכות- קשוב לרחשי הדלת, עד לרגע שהיא נפתחת שוב.

לאיתמר זה הזכיר משחק ילדים שבו הוא וחבריו מהשכונה נהגו להסתובב בסלון ביתו הגדול בדירה הישנה ולעשות תנועות משונות עם הגוף ועוויות עם הפנים (איתמר בכיסא הגלגלים הקטן שלו, מנצל את ההזדמנות להשתולל ולפעמים נופל מתוך כך על הרצפה) וברגע מסוים מישהו אמר את המילה המוסכמת מראש ושאר הילדים נעצרו באותו הרגע, קפאו במקומם, הביטו זה בזה, בתנועה שתמיד הייתה מצחיקה ולא צפויה (והוא השתדל להצחיק יותר מכולם, למרות שלפעמים דמעות של כאב לפתו את גרונו מתוך כאב המכה, אך הצחוקים ותשומת הלב שקיבל בתמורה היו מחיר הוגן עבורו) ומייד התחילו מחדש, וזה שלא הצליח לעצור נפלט החוצה.

איך קראו למשחק הזה? אולי דג מלוח? הוא לא הצליח להיזכר.

לא ניתן לקלוט כמובן את הגרף העולה ויורד ברגשות האנשים, זה בלתי נתפס, בוודאי שלא האדם הנכנס, אולי זר שעומד בצד ובוחן.

לא, אפילו הוא לא. אולי רק דמות רואה ובלתי נראית, אם יש כזאת, ולא היה נראה לו שיש.

איתמר מצידו, כשנכנס, נהג באופן קבוע לתפוס את השולחן האחרון, לספור עד חמש בליבו ורק אז לאט-לאט הרים את ראשו ושחרר את מבטו ממעצור כיסא הגלגלים שלו, הנקודה הקבועה בה נהג להביט ברגעים אלה.

* הפוסט הוא חלק מרומן מתבשל, שחלקים נוספים ממנו ניתן לקרא

בפוסטים מ 2009 הצצות 1-9

כל הזכויות שמורות לשרון בלודוברובסקי