מדינת ישראל שלי, שנולדה ביסורים קשים, היתה קצת אחרת. היתה קטנה, היתה שונה. פה נחייה ופה ניצור - שרנו בכל פה. כותב יאיר לפיד מגרונו של אביו טומי, בספרו "זכרונות אחרי מותי" שהגעגועים לפעם לא נובעים מכך שפעם היה טוב יותר אלא הם געגועים לעצמנו, כשהיינו צעירים...... וכשהיינו צעירים, וגם המדינה, היה קצת אחרת....... לצד העסקנים המפלגתיים היו לנו מדינאים שחשבו, שעשו, שהיתה להם תפישת עולם. היום יש לנו עסקנים קטנים שכל שיש להם זו תפישת כסא. היתה נועזות, היתה יצירתיות, היתה חוצפה שמקורה היתה בידיעה שאין ברירה. היום אנחנו בקפאון, בשממון, ועסוקים בשאלה היכן יהיה אתר הנופש החלופי אחרי תורכיה. גדלתי בתחושת כבוד והערצה לחיילי צה"ל שנדמו בעיני גדולים מהחיים, שמשון הגיבור בכפולות רבות........ היום אני ממשיכה להעריץ את חיילי צה"ל שבעיני הם נפלאים ונהדרים ואמיצים ומצויינים אבל אני יודעת שהם אינם גדולים מהחיים, הם בניי ובניהם של חבריי, הם הילדים שלנו שפועלים באופן הטוב ביותר במציאות הקשה ביותר שיכולה להיות להם, שהבעיה אינה בם אלא בנותני הפקודות, באנשי הכסא......... מדינת ישראל שלי, כמוני, גדלה, התפתחה, אבל שלא כמוני - הסתאבה ושמנה ועבתה ועיניה הצטמצמו ושדה הראיה שלה הוצר מאד מפאת קפלי השומן שמכסים אותה...... למדינת ישראל שלי קרה משהו לא ממש טוב אי שם לאורך הדרך. וכשמנסים לבחון את התנהלותו של בוגר ולהצביע על הנקודה בה הכל החל להתפרק מאשימים לפעמים את ההורים, ולפעמים את הסביבה הלא טובה, ולפעמים את האופי שמגיל צעיר מאד אפשר היה לראות סימנים מקדימים, ואם הוא מתרצה משכיבים אותו על ספת הפסיכולוג ומנסים לנתח ולהבין מה בעצם קרה לו ולמה...... ומדינת ישראל שלי התבלבלה כבר לפני למעלה מ-40 שנה. חשבה שאם היא מצליחה כנגד כל הסיכויים אז למה לא להמשיך........ והיו שהתריעו, והיו שעמדו בשער והזהירו עם האצבע מפני הסתבכות. אחד המתריעים היה הפרופ' לייבוביץ, האחר הלך לעולמו השבוע, לובה אליאב. אנשים משכמם ומעלה, כל אחד בתחומו, שהזהירו מפני תחושת ה"וישמן ישורון ויבעט", שהזהירו משכרון החושים המתעתע. ומדינת ישראל שלי, כמו כל מתבגר שחושב שהוא יודע טוב יותר, הכי טוב, שבטוח ביכולתו להלך על חבל דק מבלי ליפול, כמו הצעירים שלנו שנוסעים לטיולי השחרור שלהם וחלקם אינם חוזרים בדיוק מאותה תחושת בטחון כוזבת ביכולותיהם המופלגות לעשות מה שאחרים אינם עושים ולהצליח כנגד כל הסיכויים - סירבה לשמוע ולהפנים. סירבה = סירבנו. כולנו. גם אלה שתמכו בדברים, גם אלה שהבינו שהמסלול אינו מסומן והוא הרה סכנות, מכיוון שלא צעקו, לא הפכו עולמות אלא נתנו לקולות הבודדים האלה לצוף ולשקוע........ מדינת ישראל שלי ואני נמצאות היום במצב מאד לא נוח. ואני מאד נזהרת, כי איני יכולה לומר שאני מרגישה שאנחנו בדרך לאבדון, כי מדינת ישראל ואני שלובות זו בזו, כרוכות יחד בקשר בל יינתק, ואני רוצה להאמין שעוד לא אבדה תקוותנו ושתהיה התעשתות, אבל אני חרדה היום כפי שלא הייתי באף רגע מחיי הלא ממש קצרים ולא ממש ארוכים בעולם הזה. והלוואי ואתבדה, אבל נדמה לי שהפעם לא יספיקו הצעקות וההתלהמויות מול השמאלנים עוכרי ישראל כדי לשנות ולהרגיע את המצב. מדינת ישראל שלי, אהובתי הנצחית והמוחלטת, לא מגיע לנו לעשות משהו ולהראות קצת יותר טוב במראה? |