אימא של צחי ~ ♥ ~ האוטובוס עצר. כאן עליי לרדת, חשבתי. הנה המינימרקט, המספרה של סאבו וחנות הנעליים - כל ציוני הדרך שרשם לי צחי על פיסת נייר. בהצטלבות הקרובה יהיה עליי לפנות שמאלה לרחוב השומר... והרחוב אכן היה קיים, למורת רוחי.
לא הייתי צמא ואף על פי כן ביקשתי מבעל הקיוסק שבקרן הרחוב משקה מרענן. לגמתי ממנו לגימות קטנות ואיטיות, לדחות עוד במעט את הפגישה הקרובה.
הבית השישי מימין נראה כשאר הבתים בסביבה. קליפתו החיצונית טייח אפור, כצבע העננים הכבדים שעמדו עוד מעט להתפקע. שער העץ הירוק, שראוי היה להיצבע שנית כבר מזמן, היה פעור מעט, כמזמין לעבור בעדו פנימה. צלילי בוקר מקובלים כרדיו, שואב אבק או קילוח מים, לא בקעו מן הבית וכבר חששתי שעשיתי דרכי לשווא, חששתי ושמחתי כאחד.
לחצתי קלות על המצילה, בתקווה שלא אענה ונבהלתי משנפתחה הדלת מייד, כאילו היה ביקורי צפוי ברגע זה ממש!
"הגברת שניידר...?" שאלתי מהוסס, "כן..." השיבה ממתינה. "אני אלי, החבר של צחי. באתי למסור לך ד"ש ממנו", אמרתי וקיוויתי שלא תחקור אותי. "או, יפה מאוד! בוא, בוא, היכנס בבקשה. אח, עוד מעט ירד גשם!" אמרה וטופפה פנימה.
הלכתי אחרי האישה הקטנה, שייצגה במראיה ובנועם הליכותיה, ניגוד גמור לכל שדימיתי לעצמי כמי שעשויה להיות אימו של צחי. גם בנעלי בית גבוהות עקב, נראתה קטנטונת להחריד. חלוק הבית שלבשה עטף בתוכו איברים שופעים וכשהציעה לי לשבת, הוארו פניה העגולים ומוססו כל תחושת זרות. ביקשתי רשות לעשן והיא נחפזה להביא מאפרה. "אני לא מעשנת, אתה מבין וכשצחי לא בבית, המאפרה מחכה לו במזנון...", אמרה כמתנצלת. כדרכן של אימהות טובות, הפצירה בי לשתות קפה ולטעום מן העוגיות שאפתה לשבת.
"הייתי בטוחה שיבוא, כרגיל. בשבילי לא הייתי אופה, אני... נו אתה רואה, קצת שומרת...", מיהרה להתגונן בחיוך מבויש.
ספלי הקפה רוקנו, העוגיות הערבות זכו למחמאותיי, סיפרה על הילדות של צחי ושוב לא נותר דבר שידחה את העניין שלשמו באתי. "אז כמו שאמרתי, גב' שניידר, באתי רק לקפיצה, למסור לך ד"ש", טחנתי מהר את דבריי כדי להיפטר מהם מהר ככל האפשר. "נתנו לי לצאת רק לכמה שעות, בגלל שאימא שלי חולה, אז צחי ביקש שאקפוץ להגיד לך שהוא מצטער שלא התאפשר לו להודיע לך שלא יבוא לשבת ו...", "קרה משהו...? המצב הביטחוני...? שאלה בדאגת-מה, נו טוב, אתה הרי לא יכול לדבר על זה, אני מבינה...", השפילה את עיניה כנכנעת לצו גורל חמור. "אה, לא! שום דבר כזה, יש פשוט עבודות דחופות. חייבים להשמיש שלושה מטוסים מושבתים ומפקד היחידה השאיר את כולם לעבוד סביב השעון עד שמסיימים".
בלעתי את הרוק והמשכתי בתקווה שהשקר אינו משרטט איזה אות ארגמני על מצחי. "מה אגיד לך, צחי שלך לקח את זה כמו גבר! כולם התעצבנו וקיטרו שזה לא פייר והבן שלך - את יכולה להתגאות בו!" נעצה בי מבט חד והפנתה ראשה, כמתביישת במקומי. הספק שנתעורר בליבה, האיץ בי להגדיל את השקר. "הכול אנחנו מחלקים בינינו, חוויות עם בנות ומטעמים מן הבית", כחכחתי והרגשתי שלא אוכל להמשיך בגוזמאות הללו.
שתיקה כבדה השתררה בינינו ואז פנתה אליי בקול אחר, "תגיד אלי, צחי לא ביקש ממך שתביא לו משהו מהבית...?" "כן, ביקש! עניתי מהר מדיי, "אה... לא משהו מיוחד... רק ..." "כסף, כן? הוא צריך כסף, אני יודעת. תיכף אביא לך..." קמה ויצאה לחדר סמוך בצעדים מהירים.
המבוכה הכניעה אותי כליל. שאפתי אוויר וסקרתי מעט את הסלון. על הטלוויזיה הייתה תמונה של צחי במדים ועל הקיר מעליה, תמונת אביו שנפטר בהיות צחי כבן עשר.
"אני מקווה שיספיק לו, גם כתבתי לו כמה מילים, אמרה והגישה לי מעטפה ביד בוטחת. "תודה, אגיד לו שהפסיד עוגיות נפלאות!" חיוכה היה נוגה כלשהו וקשה היה לי להכילו. "אני מאוד מעריכה שבאת על חשבון הזמן המועט שלך. אתה בחור טוב ומתחשב. תמסור לאימא שלך איחולי החלמה ממני, אשריה שיש לה בן כזה! תבוא שוב, תמיד אשמח לראות אותך", אמרה כשהיא נושאת אליי עיניים מבריקות. "אבוא, אבוא!" הבטחתי בחופזה מלוא קומתי מול האישה הקטנה והטובה, ושוב הייתי בחוץ.
פיסות של תכלת נגלו מבין ענני הבזלת ומיהרתי לחצות את הכביש בדרכי חזרה לבסיס...
"נו, מה אמרת לזקנה שלי?" שאל צחי כשהרס"ר נושף בעורפו. "וכי מה יכולתי לספר לה? אמרתי לה שאף אחד לא יצא, שיש עבודות דחופות בהאנגר והאמינה, יש לה ברירה...?" "וכמה נתנה לך?" ניער את זרועי בקוצר-רוח. "לא יודע, זה פה במעטפה".
אך בקושי הצלחתי לשלוף אותה מתרמילי וכבר חטף את המעטפה מידי, קרע, הוציא את השטרות, סינן קללה על הסכום הקטן, קימט את המעטפה והשליכה לפח הסמוך. אפילו לא הודה לי. רציתי לומר לו שכתבה לו כמה מילים, שיקרא, אולם הרס"ר כבר פקד עליו לחזור.
הוצאתי מהפח את המעטפה הקמוטה, כולי זועם, יישרתי את הפתק הכתוב בכתב נשי עגלגל וקראתי:
צחי יקר שלי, מצטערת, זה כל הכסף שהיה לי בבית. אני מקווה שתסתדר. אם באמת יש לך חבר טוב כמו אלי, קל לי יותר לשאת את המחשבה שאתה שוב במעצר. חיבוק מאימא ~ ♥ ~
|