מי אשם באמת במה שקרה בימים האחרונים? השאלה הזאת, שמצטיירת כפשוטה לכאורה, מתגלה כמאד מורכבת. הניסיון שלנו להצביע על גורם אחד שהוביל לרצף המאורעות הללו הוא פשטני במקרה הטוב.

לכשעצמי, קשה לי יותר עם אלה ששמים את מירב האשמה עלינו. אולי כי אני רוצה להאמין שכולם מהדרג המדיני עד לחייל שביצע את הפעולה בשטח אינם אנשים רעים ולא היה להם כל כוונה לפגוע באנשי המשט. אני גם רוצה להאמין שמבחינת התכנון של הפעולה הושקעו מירב המאמצים בניסיון להגיע לאופטימום, למרות שזה קצת יותר קשה לי לקבל. בסופו של דבר, לצערי, נדמה שהפסדנו גם אם בפועל האניות לא הגיעו ליעדם. לא הצלחנו ליצור הרתעה מספינות עתידיות, לראייה כרגע מתקרבות שתי ספינות נוספות. העולם לא ממש בעדנו בלשון המעטה וזה לא טוב לנו. אנשים מתו וחיילים שלנו נפצעו, כאשר ברצף אירועים אחר זה היה יכול להימנע. לכל הסיפור יש ניחוח של מלחמת לבנון השנייה, וזה רע. אבל כמו שעברנו את לבנון ואת עופרת יצוקה ודו"ח גולדסטון שבא בעקבותיו נעבור גם את זה, אולי הפעם חכמים יותר אבל כנראה שלא. 

לעיתים נדמה כי התשובה לשאלה מי אשם נגזרת מההשקפה הפוליטית של האדם השואל. דו שיח בין אדם ימני לאדם שמאלני יכול להראות פחות או יותר כך:

 ימין: הם תקפו את החיילים והחיילים נאלצו להגם על עצמם, דמם בראשם.

שמאל: המפקד של השייטת לא הכין את חייליו כראוי. היה כאן שימוש ברוטאלי בכח והעדר תכנון של צה"ל כרגיל.

ימין: בוא לא נשכח, שהמשטים סירבו לעצור. הם הוזהרו ויכלו לעגון באשדוד בכל שלב ולמנוע את כל מה שקרה. מה גם שהם הכינו אמצעים לתקיפה, כוונתם הייתה ברורה.

שמאל: כן, כמה נח לממשלה אם זה היה קורה. המשט נועד לקרוא תגר על המצור שנמצא על עזה. מצור מיותר לחלוטין שיוצר משבר חמור.

ימין: מיותר? המצור נועד להפעיל לחץ על החמאס ולמנוע, בין היתר, הכנסת אמל"ח לרצועה. ואין משבר הומניטארי.

שמאל: ההתנהגות שלהם נובעת ממגבלות ארוכות שנים שהוטלו עליהם והם נלחמים בעריצות הישראלית. ובכלל, זה שאין משבר הומניטארי לא אומר שהמצב שם "בסדר". אז נכון אנשים לא מתים מרעב אבל ממתי זה הסטנדרט?

...

איכשהוא מגיעים חזרה אי שם ל-67 ומשם ל-48 וכן הלאה. 
 

הוויכוח הזה הוא רק עוד דוגמא לחוסר היכולת שלנו להבין את המציאות המורכבת שה אנו נמצאים. זה ניאבי לחשוב שלדברים יש הסבר פשוט. הסברים פשטנים גורמים לנו להרגיש בשליטה ובעיקר מורידים אחריות מאתנו או לחלופין לוקחים אחריות יתרה. אנחנו עשינו ועודנו עושים המון דברים נכונים וגם לא נכונים כדי להגיע למצב שלאיו נקלענו. התקווה היא לראייה קצת יותר מפוכחת ופחות מגמתית.