תשיעי.  

זהו, שבוע 36 ואני בתשיעי.

לא האמנתי שאגיע לכאן, לא חשבתי שהגוף הזקן והעייף שלי יצליח להכנס להריון ולסחוב הריון וכל זה בלי יותר מדי צרות (טפו טפו טפו )  

הישורת האחרונה .

שירת הברבור .

הסוף, שהוא בעצם התחלה. 

פחד מבעית, התרגשות גדולה, שמחה, חרדה, תהיות, החלטות, ציפיה דרוכה, חוסר סבלנות, שקט, רעש, שאלות, דמעות והורמונים, כובד וחוסר רצון לזוז, תזזיתיות ורצון לסדר ולהכין, הרצון שזה יגמר כבר, והרצון שלא יגמר לעולם כי מפחיד מה שאחר כך ועוד המון רגשות, התנהגויות, מצבי קיצון. 

עוד כמה שבועות (או פחות) שום דבר, אבל שום דבר לא יהיה אותו הדבר.

יכול להיות טוב יותר, יכול להיות רע יותר,

 יכול להיות קל יותר ויכול להיות קשה יותר,

 אבל בטוח ובלי ספק לא יהיה אותו הדבר.

לעולם לא אהיה אמא לשניים יותר. 

בשבוע שעבר ביום האובך הגדול היו לי צירים.

היה יום סדר וניקיון במשרד ואני ניצלתי את זה כדי לפנות את עשר השנים האחרונות מהמגירות ומהקירות.

התחלנו בזה שהגיעו שקים גדולים של אמניר (לפנות את כל הניירות) ועשינו תחרות קפיצות בשק במסדרון,  אחר כך יצאתי עם מישהו לחפיפה בשטח ירד גשם מגעיל ואי אפשר היה לנשום בגלל האובך.

כשחזרתי למשרד הרגשתי ממש לא טוב. סחבתי (כי רציתי לגמור לסדר) עד סוף היום מה שהכניס אותי לפקקים של יום חמישי ובדרך הביתה התחילו לי צירים. 

לא ברקסטון היקס שלמדתי להכיר בשבועות האחרונים, צירים מדומים שמצמיתים אותי לכמה שניות ועוברים. כאלו שברור שהם התכוננות של הגוף ואני מברכת עליהם, דווקא בגלל שלא אלד בצירים ולידה רגילה.

אלא ממש ממש ציר, עם ההקרנה כלפי הגב התחתון, עם כוון וכואב. 

נורא נבהלתי, ממש ממש ממש נבהלתי.

שקלתי לעצור בצד לנשום ולנוח, אבל איכשהו הצלחתי לשרוד את הפקק ולהגיע הביתה.

נשכבתי על הספה, אחד שלחתי להביא לי מים ואת השני להדליק את המזגן ואמרתי להם לא לדבר איתי ולא להתקרב.

ונשמתי.

ונחתי.

ואחרי שעה עם הרגליים למעלה הרגשתי טוב יותר. אבל זה היה מפחיד מאוד. והרבה לפני הזמן.

נורה אדומה שאומרת לי, אוקיי, הריון מעולה, אבל תרגעי, את בסוף, הגוף שלך לא יכול להכיל את כמות הפעילות שאת כופה עליו ועם כל הכבוד לזה שאת מרגישה טוב, לקפוץ בתוך שקי ניילון כחולים גדולים במסדרון זה לא הספורט שאת צריכה לעסוק בו... 

ויתורים.

ויתרתי על עצמי,

ויתרתי על החשקים שלי, הרצונות שלי,

ויתרתי על המחשבה העצמאית ואפילו על חלק גדול מהציניות,

ויתרתי על השליטה העצמית והתמסרתי לשליטת ההורמונים,

ויתרתי על היכולת לגזור את ציפרני הרגליים,

ויתרתי על השכיבה על הבטן,

ויתרתי על התכופפות, תנועה חופשית וחלק גדול מהבגדים שלי,

והשבוע, ויתרתי גם על השכיבה על הגב 

זהו, רק על הצד עם כרית גדולה. אפשרויות הבחירה הן בין צד ימין לצד שמאל. והמעבר מצד לצד נראה כמו פיל גדול שמנסה לעשות פירואט.

ימין או שמאל

שמאל או ימין.

אין יותר מרכז מתון. חייבים לבחור צד.

אז אני מחשבת קיצי לאחור. מקווה לטוב ומצפה לגרוע. 

ובעיקר, מנסה לזכור לנשום.