(ליה לא פוחדת ממלחמות - היא מפחידה אותן) -בודאי, מותק, בלילות אני ערה... -אותי הפחדים מעירים. אני יוצאת מדעתי מכותרות העיתונים והשיח על המלחמה... יאפ. יומיים שלושה לא התעדכנתי והמלחמה בפתח? -בינינו, אני משיבה לה, עדיף שתפחדי מתאונות דרכים. אני מרגישה שהיא לא קשובה וממשיכה בשלה: -יפלו טילים בתל-אביב. רחובות שלמים יהרסו... האסלאם מתפשט בכל העולם... לאורך כל ההיסטוריה היהודים נזרקו מכאן... אף אחד לא יעזור לנו... זה סופה של המדינה! לא הייתי קשובה למצוקתה ועניתי לה: -כתבה אחת בעיתון שינתה את תפיסת עולמך? עשיתי טעות נוראית! הגבתי בציניות. השיחה הידרדרה. נעמה אישה הגיונית וחזקה. בלילה הזה היא לא שלטה בעצמה. ואני? אני נעלבתי. הרגשתי שהתוקפנות מאיימת על השיחה, אך אהבתי אליה עמדה לנגד עיני ופוגגה את הכעס... נשמתי עמוק ופניתי אליה בטון מפייס: -נעמונת, מה מפחיד אותך? אחרי שתיקה די ארוכה באפרכסת שלי קולה התרכך: -אין לי כסף. מאז שרכשתי את הדירה אין לי כסף. הפדיון בעסק ירד בשבועיים האחרונים. המלחמה הבאה תהיה בתל-אביב. אין לי כסף לשכור דירה באילת עכשיו. מה אעשה עם הבנות במלחמה? הבכי חנק את גרונה: -הבנות שלי... תביני... הבנות שלי לא יעמדו בעוד מלחמה... האימה שיתקה את נעמה והיא אבדה את בוחן המציאות המופלא בו התברכה. היא השתתקה ואני אפשרתי לשקט להיות. מילים מרגיעות לא היו מועילות עכשיו. -נעמה, אמרתי, אתן לך כסף שיספיק ל-6 חדשי שכירות באילת. יכולתי לשמוע באפרכסת את נשימתה נרגעת בהדרגה. בקול שקט מאוד היא ענתה: -את זוכרת לפני שנתיים, כשהפדיון בעסק ירד, עשיתי מבצע ללקוחות... למה שלא אעשה אותו מבצע כבר מחר? והוסיפה: זה הפתרון! נעמה התעשתה: -אוף... אני כל-כך מתביישת. תראי לאן נזרקתי עם המחשבות שלי, בגלל פדיון נמוך בן שבועיים... ובקול נמוך הוסיפה: אני מתביישת בעצמי. הרגעתי אותה: -זו לא בושה גדולה, אהובתי, כולנו עוברים רגעי-אימה המעיבים על מוחנו. הלוואי וכולם היו תופסים את הפואנטה כמוך. צחוק קל השתחרר ממנה ומיד הרצינה: -וואלאק, אני מסוגלת עכשיו להבין למה קשרתי את חרדותיי הקיומיים עם דאגתי לקיום המדינה.
לילה שקט עבר עלינו. |