כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הנה אני באה!

    רשימות של ירושלמית בגוש דן

    ארכיון

    צמצום טווחים

    4 תגובות   יום חמישי, 3/6/10, 17:48

    אחד הדברים היפים והבעייתיים בעיר הזאת, הוא שהכל נגיש במרחב גיאוגרפי מצומצם. יפים, על שום מה? על שום הנוחות, כמובן, ועל שום יתרונות ההליכה ברגל, ועל שום תחושת הקהילתיות שנוצרת תוך כדי היכרות אינטימית עםהסביבה לאור ביקורים רבים וחוזרים באותם מקומות וחרישת אותם שבילים.

    בעייתיים על שום מה? על שום עיבוי דפנות הבועה.

    ועל שום עניין נוסף, מסתבר.

    בראשית ימי התערבבותי הרומנטית עם בני המין השני, התגלתה אצלי נטייה למה שמכונה "long distance relationship". לא ממש בת ים - ניו יורק, ובכ"ז, בתור בת עשרה נטולת רכב מהגליל היתה התפזרות מרשימה מראש הנקרה ועד פתח-תקווה לרבות גיחות לפנים הארץ (ואף מעבר לקו הירוק, רחמנא ליצלן).

    שברתי את התבנית הזאת כשקצת גדלתי, וכנראה חיפשתי קשר באמת, ולא רק הרפתקאות, געגועים רומנטיים מלווים במכתבים שנשמרים בקופסה, וסיבות טובות לצאת מהבית. באוניברסיטה, בחרתי את הכי קרוב שיש: למד איתי בשני החוגים, ולרגע לא חשבתי "מה יקרה אם". למרבה המזל נפרדנו רק אחרי סיום התואר, אבל עדיין גרנו בירושלים והשתייכנו לאותה קהילה מקצועית. ובמשך שנתיים עבדנו במרחק 300 מטר זה מזה.
    לא נתקלנו זה בזו ולו פעם אחת.
    ברוך השם.

    בתל אביב הכל נגיש במרחב גיאוגרפי מצומצם. והמרחב בין הירקון לפלורנטין הולך ומתאכלס בצפיפות יתרה באנשים שעשו לי איזה סוויץ' בלב במהלך השנה וחצי האחרונות. שניים מהם למעשה גרים במרחק של 2-4 דקות מהסטודיו שבו אני מתאמנת כארבע  פעמים בשבוע. אני חולפת תדיר ליד דירותיהם. ובכל זאת לא נתקלתי באף אחד מהם. ולאורך השנים האמנתי באמת ובתמים שזה עניין בלתי מוגדר של אנרגיות וזימונים, שגורם לכך שלא אתקל במי שאיני רוצה להיתקל בו - וגם להיפך. וזה עבד שוב ושוב.

    עד היום.

    הסתובבתי לתומי עם אחותי במדרחוב של נחלת-בנימין, שקועה בבחינת פיצ'יפקעס. ואז היא אמרה לי: "קוראים לך". לא שמעתי בכלל. הרמתי את הראש.
    הוא ישב בבית הקפה הסמוך עם חברים שלו, ונופף לי. נופפתי בחזרה. אפילו חייכתי. האינסטינקט התפקודי והמנומס עבד, למזלי, מהר יותר מהבום בחזה שקיבלתי. מאיפה זה בא, כוסאמק.

    לפני שבועיים התחלתי לכתוב עליו כמה שורות:

    " שמישהו יסביר לי, ומיד, מה זה המרכיב הסודי הזה, שגורם להודעה, ישנה, וחסרת משמעות, בפייסבוק, לעשות לי כזה בום בחזה, גם שבועות אחרי שהרבע לכלום שהיה בינינו נגמר. זה כל כך פיסי, שזה מפחיד כמו שזה מכאיב."

    כן, גם המרחב הוירטואלי נהיה דחוס פתאום. מצחיק, איך לפעמים אני שומרת פאסון מול עצמי. אני משאירה אותם בפייסבוק, כי הרי לא היה בינינו כמעט כלום, אז אין דרמה, נכון? אנחנו ברים". בטח. אז מי שמשקרת לעצמה מגיע לה שתחטוף. אז חטפתי גם שם השבוע. מהאיש שבעקבות המפגש איתו הבנתי לפני חודשים ספורים שבא לי מישהו לצלול לעומקו, ושקצתי בזיונים. פתאום הוא צץ לו בצ'ט של הפייסבוק.  מקשקשים. דחקות, קריצות לא לגמרי תמימות. עוד לא הצעות. אנחנו ברים" הרי. ולא היה בינינו כלום, הרי. ועוברים למסנג'ר, אחרי שכבר מחקתי אותו משם, כי אנחנו לא באמת בקשר. פותחים מצלמה. כן, הוא נראה טוב.
    מאד.
    והוא יודע את זה.
    היטב.
    והוא לא מהסס ולא מתבייש, ואני לא מנפנפת אותו בבעיטה וירטואלית, כי הרי אני כזו קוּל. והוא עושה לי את זה.
    כל-כך.

    ואני מסיימת את השיחה הזאת, ותופסת את הראש בידיים - מה, לעזאזל, אני עושה?! אני יודעת שאם אפגוש אותו, שאם אשכב איתו, זה יכאב יכאב יכאב. הרי עכשיו, תוך כדי כתיבה, זה כואב. וגם אם אכתוב לעצמי על המצח את המילה "פאתט" באותיות של קידוש לבנה, זה לא יהפוך מקום שננגע למקום בתול וחלק וקריר. ואני אוזרת עוז בקושי אל מול הפיתוי (with a little help from my friends ) והודפת אותו במייל קצר וחשוף.

    רק בשביל לחטוף שוב יומיים אח"כ במדרחוב.

     

    אני לא מאמינה במקריות. אני חושבת שחטפתי פעמיים השבוע כדי שלא אוכל לפטור את זה ב"מקריות", ואני חושבת שזה לא מקרה שפגשתי דווקא בשניים האלה, האחרונים. מהעידן הפוסט-תל אביבי החדש שלי, אולי. (עוד מוקדם לתת לו כותרת).

    זה רמז? מה הוא אומר לי? מה הוא מבשר לי? אולי שאפשר כבר להפסיק לבדוק גבולות? להפסיק את הניסויים בבני אדם? שכבר הבנתי כמה כואב זה באמת כואב?

    למה כל-כך קשה לי לשחרר אותם? כבר אמרו לי "לא" בעבר. לא כזה עניין. אני עוד לא יודעת בדיוק. אולי את עצמי קשה לי לשחרר: את עצמי הקלילה, הבליינית, הלא-לוקחת-ללב. אני הזו שהסתובבה כאן בעיר איזו שנה ככה, ואולי מתבררת עכשיו כאפיזודה חולפת. אני רוצה לצעוק לה: "רגע, אל תלכי! היה לנו כל-כך טוב ביחד!". אבל זה מורגש שאני מסתובבת עכשיו בנעליים שכבר לא מתאימות למידותיי החדשות, והן מוליכות אותי למקומות שכבר לא טוב לי בהם, והרגליים שלי מסתבכות זו בזו, ואני נתקלת שוב ושוב במהמורות, וחוטפת, וחוטפת. וזה לא המרחב הגיאוגרפי, ולא תל אביב, ואפילו לא הם, וכל הכותרת של הפוסט הזה היא חסרת כל רלבנטיות לנושא הדיון.

    אגב, אתם יודעים מה טוב בלדחות פרסום של פוסט לכמה שבועות מרגע כתיבתו?
    ובכן, ראשית את יכולה להספיק לחטוף עוד פעמיים באותו שבוע, ולחזק את התזה שלך שאין מקריות. ושנית, האיש מהמדרחוב יכול לצוץ לך בפייסבוק שבועיים אחר-כך, ואת יכולה לנהל איתו שיחה לא לגמרי תמימה בלי שבית החזה יקרוס, ולחשוב שאולי זה לא כזה ביג-דיל, בעצם. זה סתם שאז הוא תפס אותך לא מוכנה.
    ולהמשיך הלאה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        11/6/10 12:48:

      מטאמורפוזה, זה לא תהליך פשוט.

      יודעת הרי מה דרוש  לזחל כדי  להפוך להיות פרפר.. באמצע הוא בסופו של דבר סתם גולם.

      צטט: anata1000 2010-06-10 00:37:54

      אוהבת את הגישה שבחרת בסוף הפוסט- '' זה לא ביג דיל  ''

       

       גם אני. חבל שלקח לה שבועיים. נקווה שתחזיק מעמד חיוך

        10/6/10 00:37:
      אוהבת את הגישה שבחרת בסוף הפוסט- '' זה לא ביג דיל  ''
        3/6/10 21:23:
      בחיי