יציאה
 הבאתי את הסוס החדש לאורווה, שיברישו אותו וינקו את הפרווה שהתמלאה בכתמים אפורים אצל הבעלים הקודמים שלו. צריך גם לסדר לו את הפרסות ולהדק את האוכף אבל את זה כבר נעשה אחר כך. בינתיים שיתפנק לו קצת. "תחזור עוד כמה שעות" אמר לי הסייס "לך בינתיים למרכז הכפר, אל השוק המוצל והמקורה". אז הלכתי. לא שאני מחבב שווקים. יש יותר מדי מה לראות, יותר מדי אנשים, לבושים בכל מיני בגדים, יותר מדי סחורה, שפע של מוצרים קורצים מכל חנות ודוכן, מנצנצים, מבריקים, מפתים... מוזיקה בקולי קולות, כרוז צועק, רק היום, הנחות ענקיות, הכל בקולות משכנעים ומתחנחנים. לקחתי את ציקלוני ויצאתי לדרך. שעת צהריים, חם ולח. מזל שהרוח מנשבת ומפיגה במשהו את הלהט ומקררת את הזיעה שמתחילה לבצבץ מכל מקום. בדרך, סדנאות מלאכה, נפחי הייטק הולמים ביד רכה במקלדות פלסטיק, צורפים להם תוכנה בכור היתוך, חום עצום נפלט ממנועי המזגנים, מחביא מאחוריו קרירות של חדרי ישיבות שוממים שרק שאריות של עוגיות וכוסות פלסטיק שלא יתכלו לעולם, מעידות על הדיונים הסוערים שנערכו בם. סמנתי לעצמי פונדק עממי שבו אוכל צהריים מאוחר יותר והמשכתי לעבר השוק המשתרע לו במורד הדרך וסביבו תנועה ערה של כרכרות מאובקות ורעשניות שצחנה של מרחקים עולה מהן. בשער השוק עצר אותי איש זקן ועייף, לבוש בבגדי בריון מקומי ודרש לחטט בכליי במבטא מוזר, נעניתי לו, נוהג המקום הוא. זרם של אנשים נדחס אל דוכני האוכל, בורר לו מיני מזונות, לועס, בולע, שותה, מדבר, מעשן, מעכל, מנצל עד תום את דקות ההפוגה של הפסקת הצהריים, לפני שיוצרך לחזור אל מושבו הרך במרחב הצר שהוקצה לו בבית מלאכה זה או אחר. שם ימשיך להעביר ניירות מסל אל סל, לשדך ולהדק בפיסות מתכת זעירות חבילות של עץ מעובד ומולבן שיושלך לפח בסופו של דבר כעבור כמה שנים. או שאולי ימשיך לשנות את מצבם של עשרות אלפי סימנים זערורים לכודים בכוח מגנטי על משטחים דקים הסובבים להם במהירות של 120 סיבובים בשנייה, נודדים להם דרך חוטים אל המרחב שאינו קיים כלל מפה ועד אינסוף. הדוכנים עמוסים כרגיל, הרצפה מבריקה, שייש ממורט, נקי אבל יחד עם זאת שחוק ומלוכלך. מנורות בוהקות מאירות את החלל הסגור, משוות לו אווירה של בין ערביים לנצח. השפע נערם לו, מוצע לכל דורש ואני אינני דורשו כלל. רק מביט בו בעיניים ומסתחרר, אלפי פריטים מרצדים מול המבט, הכל מתרוצץ סביב, אני רוצה להאט ולא יכול. התקפה חזיתית על כל החושים, ריחות חולפים, מוזיקה, דיבור, מראות ורגשות. הכל מתערבב לכדי עומס בלתי נסבל, הלב מאיץ פעימותיו דוחף עוד דם למוח הנאנק תחת המשא הכבד, הריאות מתנשמות בקצב מהיר, בניסיון להתגבר על הרוויה החושית. אט אט, הקצב מואט, אני מתרגל להמולה, ואולי בסך הכל חוסם את רובה, מסנן את הכל ואז מנסה לדלות רק מה שמעניין למרות שהכל עובר דרכי... זוג אמהות דוחפות שתי עגלות בתזמון מושלם זו לצד זו, תינוק מחייך אל אימו שמאכילה אותו מבקבוק על ספסל, אני רוצה לשבת גם. לעצור את ההליכה הזו לשום מקום. אין מטרה. לשבת ולהתבונן, אולי רק להקשיב, להרגיש כיצד הכל זז סביבי. זוג גברים חולף, הוא מנסה לצלם אותו וההוא בורח מהמצלמה, הבטחת לי טיול בירושלים הוא אומר לו בכעס של נאהבים נעלבים. מוכרת מטופחת מרוחה בכל הקרמים, האיפור והבשמים שבדוכנה גם יחד, מחייכת חיוך מודבק אל לקוחה אפשרית. רוכלות התכשיטים מסדרות את מרוכלתן בעמלנות, הכרוז שוב מכריז על מבצע בליווי צלילי נבל מלאכותי בפתיחת דבריו. כולם ממהרים או עסוקים, במה הם עסוקים בעצם? בעולם שלהם, בלעבד את כל הרשמים, לנסות ולעכל את מה שהם רואים מול עיניהם, במי שחולף מולם, איני יודע, רק יושב פה וכותב לי בפעם הראשונה בפנקס שלי בעט הסגולה. שייך לא שייך לכל זה, תוהה איך כולם נושמים לרווחה, ביציאה... |