אני טורף פעם אחרונה את כל הבשרים שלמחרת כבר יחסרו לי, ויוצאים שוב לתחנת המוזיאון בעיר.

יורדים לאורך ככר ואצלב ומטיילים בחלקה הנמוך.

אני קורא במדריך על אוניברסיטת קארל (בפראג כל דבר הוא קארל או ואצלב). אשתי מעוניינת לבקר בתוך הקמפוס, המורכב ממבנה המקיף חצר קטנה. בדרך לשם היא מתעכבת לקנות פרח ארך גבעול אותו היא מתכוונת להגיש לפקידת הקבלה במלון. אנו מסיירים באוניברסיטה. מישהו מן הסגל מבחין בפרח שבידי אשתי, ואומר לה כי טקס חלוקת תארי הדוקטור מתנהל באולם הראשי. אשתי מסבירה שאנו תיירים בלבד, האיש אומר שאנו מוזמנים בכל זאת.

כמה הזדמנויות עוד יהיו לנו לראות טקס כזה בפראג?

אנו מתיישבים באולם שתקרתו עוצבה וקושטה לפי תקופתנו, אבל כל היתר – עם כל הסממנים הקדומים, כולל פסל של קארל (או ואצלב...), משמאל לבמה.

אשתי מסבה תשומת לבי למה שחשבתי לכרכוב עתיק במרכז הקיר השמאלי – והנה זה אורגן.

חולף זמן רב, עד שנפתחת הדלת הגדולה שבקרבת מקום מושבנו, האורגן פוצח בנגינה, ותהלוכה של הסגל, במדרג ובסדר מוקפד, בגלימות שחורות (ואחת אדומה) צועדת בחגיגיות אל הבמות אשר בראש האולם. אחד מן הסגל עונד שרשרת גדולת חוליות לצווארו, שניים מן הסגל נושאים גם שרביטים. לאחד השרביטים צלב בראשו. (כנראה נציגי הדת והמדינה). אחריהם צועדים הדוקטורנטים.

כולם מתיישבים בקדמת האולם. מי על הבמה כשפניהם אלינו, ומי בשורה הראשונה.

שורה של נאומים חגיגיים בצ'כית ובלטינית (ואני במקביל צונח לתנומה חרישית), חלוקת התארים, והאורגן פוצח בהמנון הסטודנטים, כאשר התהלוכה חוזרת בקצב ההמנון על מנת לצאת מן הדלת הגדולה שממנה הגיעה.

אנו יוצאים, מוצאים את המדרחוב עם השוק הפתוח המופיעים במדריך, ובמהלך הסיבוב בו קונים שתי בונבוניירות למקומות העבודה של שנינו.

לאחר מכן אנו עולים על קו 22 של הטראם, קו המקיף את כל המקומות המעניינים שבעיר, ונותן לנו סיור מקיף. כך אנו רואים מן הטראם, את מה שעברנו ברגל, כולל אותו מקום בו מסילה בודדת משרתת את שני הכיוונים. אנו נוכחים ביעילות הרמזור שם גם כן.

חוזריםלככר ואצלב, נכנסיםלמסעדה אחרת מאותה רשת בה אכלנו אתמול, מזמינים ומקבלים עם החשבון שוב "בחרובקה". במהלך השיחה אני מתפעל מכך שאשתי סיימה כל כך מהר את המשקה שלה (שהפעם הגיע עם אחוזי האלכוהול המקוריים, כמעט), והיא אומרת לי שזה משום שהכמות שהוגשה לה, היתה כמחצית הכמות שקיבלתי אני. הצ'כים האלה...

אנו ממשיכים לטייל בלי מטרה מיוחדת, ורואים שלט המכוון לבית הכנסת הירושלמי. מתקדמים, ומגיעים לבית כנסת מפואר ומרשים, הבנוי בסגנון ה"מורי", בו נבנה גם "בית הכנסת החדש" בברלין. איני יודע מדוע נבחר סגנון זה, אני מנחש שהדבר קשור לתפיסת "תור הזהב" של יהדות ספרד.

אנו עוד מגיעים שוב לככר יאן הוס, עם השעון המפורסם(והפעם גם עומד בראש המגדל מחצצר בתלבושת צבעונית של ימי הרנסאנס ומוסיף תרועות נגינה לאחר שנדמו קולות השעון), וחוזרים דרך בניןהאופרה עד למוזיאון ולתחנת התחתית שתוביל אותנו למלון.

אשתי חוששת כי הפרח כבר אינו ראוי להגשה, ואנו ניגשים ללוח הזכרון ליאן פאלאך ולעמיתו (שאתשמו איני יודע כיצד לבטא), הסטודנטים שהציתו עצמם כאן ב-68' במחאה על הפלישה הסוביטית, ואשתי מניחה את הפרח בין שמות שניהם.

חמש אחה"צ, אנו חוזרים בתחתית למלון, שם עלינו להמתין עד 19:45, השעה בה יבואו לאסוף אותנו לשדה התעופה. (ההמראה – 23:50).

בהמתנה, אני שומע שיחה בה מספר אחד הנוסעים לאחר כי אכלו צהרים בבית חב"ד במקום.

שיהיה להם לבריאות, לנסוע לחו"ל כדי לאכול בבית חב"ד...

ההסעה מגיעה.

בפראג, בעונה זו של השנה, יש אור יום בשעה זו.

אנו נוסעים, מסתבר, אל תוך העיר. למעשה אנו חוזרים לאזורים בהם הלכנו,ולמקומות שמתחתם חלפנו בתחתית. רק שהפעם לעתים מזוויות שונות, מרחובות שונים – ובאוטובוס תיירים מרווח.

מסתבר שהאוטובוס שלנו אוסף גם את אלה שבחרו במלונות שלושה כוכבים, ואלה מצויים בחורים שונים מסביב לעיר.

הנהג חוצה וסובב את העיר באספו אחד ממלון, שניים מבית הארחה. רק אחד ממקומות אלה נראה כמשהו שבאמת ראוי להתגורר בו.

אחת הגברות באוטובוס מתעצבנת: "מה הם מסיעים אותנו ומבזבזים לנו את הזמן!"

אנשים מרגיעים אותה שהטיסה בלאו הכי בחצות, כך שאין לה בדיוק לאן למהר,

ואני חושב לעצמי שזכינו בסיור נוסף חינם, ובתנאים נוחים. האוטובוס חוצה את הנהר מספר פעמים, וממשיך לאורכו באזורים נהדרים וירוקים. אם מה שטוב לאחר טוב גם לך – אז מה רע?

בשדה התעופה, לאחר המעבר במשטרת הגבולות, אנו מחפשים את העמדה להחזר המע"מ. לפי החישוב שלי, זה ישלים פחות או יותר את העודפים שבכיסי לנדרש לפעמיים קפה. ניגשים לדוכן ומציגים את הקבלה, והנציג האדיב מסביר לנו שההחזר מתחיל מרכישות ב-2000 קרונות ואילך.

טוב,לקנות תריסר חולצות רק כדי לקבל החזר מע"מ– ...

בשדה התעופה אני כבר מרגיש את ישראל. בהמתנה לעליה למטוס, מתיישבות, לא מספיק רחוק מאיתנו, שתיים הנשמעות כמו המקור וההשראה ל"מקפלות"מארץ נהדרת,פרט לכך שהטקסט שבפיהן לא משעשע כלל.

זהו, עולים על ה-320-A, ונרדמים.

השכן למושב דואג לקבל עבורנו את שתי הלחמניות עם גבינה צהובה, ומניחן על המגש שלפני כסאי.

מועדי הנחיתה של המטוסים, וכמות הנוסעים בכל טיסה – נשמרים בסוד מפני משטרת הגבולות.

לא פלא על כן שהם אינם ערוכים להגעת כמות נוסעים כזו.

רק לאחר שהתורים כבר מתארכים היטב, נפתחות עוד עמדות.

אנו בארץ - בלי ספק.