האכזבה מציפה אותי. נראה לי שהיא ממלאה את נפשי, אבל אני לא בטוחה. אני צריכה שקט. פתאום אני מוצאת את עצמי יושבת בחוץ, שקועה במחשבות. אויר נעים מגיע, רוח קרירה כזאת של ערב מלטפת את ידי ולרגע שמטשטשת את זיכרונות השרב של היום. שקט. נדמה שכולם יושבים בבתים ורק הצרצרים בחוץ, מנעימים את זמני. מין דרך כזאת של הטבע למנוע שתיקה מביכה. חיוך קטן עולה על שפתי ,עד שנשמע הרשרוש.פתאום רחש עלים מוגזם מסב את תשומת לבי. אני מנסה להסתכל בזהירות מה קורה שם, מתחת לשיח הלא ברור הזה, חוששת שתקפוץ עלי איזשהי חיה. אבל שום דבר לא קופץ, אני מדליקה את האור החלשלוש שמאיר בקושי את השיח. מחליפה את ההבעה לרצינית, כאילו אני מין חוקרת טבע (ממש).. וככה,באדישות לא מתחשבת, מגיח לו בין ערימת העלים.. קיפוד!! כזה קטן וחמוד. אמנם חושך אבל אני מזהה אותו בורח ומתרוצץ לו. איזה חיה מיוחדת זאת קיפוד, נראית תמימה חמודה ולא מזיקה, אך ברגע שהיא מריחה סכנה הסכינים נשלפות. בין רגע החיה השלווה הופכת לכדור מחטים בלתי מרוסן. אולי זה טוב להיות קיפוד, הגנה עצמית משובחת, אחוזי הצלחה גבוהים. פתאום אני חושבת על מה היה קורה אילו בכל פעם שהייתי מריחה בסכנה מתקרבת, קוצים היו נשלפים. בטח זה היה לא נעים פעם או פעמים, משהו בסגנון של למען יראו ויראו. שוב עלה החיוך על שפתיי.ואז נפל האסימון.לא אכזבה היא שהציפה אותי. אלא מין ערבוביה של רגשות, תחושות, סיטואציות ואנשים סביבי גרמו לי להרגיש מטושטשת. מעין טלטלה לא ברורה שכזאת. אולי חוסר שליטה הוא שהוביל אותי לכך ועוד לטעות ולחשוב שאני מאוכזבת. שמחתי שהאסימון נפל, כי טעיתי ושמחתי עוד יותר על כך שהתבדתי. בינתיים עבר לו הקיפוד לערימת עלים אחרת. אולי הוא יבוא לבקר שוב. אני מקווה שהוא לא יאכזב J |