אני כותבת ומוחקת. שוב ושוב. כבר ימים. מזפזפת בין הבלוג לפייסבוק ומתחמקת מעצמי. אני אפילו לא יודעת כבר ממה אני מתחמקת. מה כל-כך מפחיד או עמוק מדיי בשביל שאצעק אותו החוצה.
היום החצי השני שלי חזרה מהטיול הגדול בחו"ל. עדיין יפה, עם מבט של מלאך. אחרי השוק והסיפורים ועדכוני רכילות, הגענו לשיחת הנפש, מהסוג שכלכך התגעגעתי אליו. אני אוהבת את כל החברות שלי, אין יותר אין פחות, יש אחרת. יש שונה. היא החברה הותיקה ביותר. עברנו את הילדות שלנו יחד מ א' ועד ת'. תמיד שם, אחת בשביל השנייה. הסתכלתי עליה ולקח לי המון זמן לעכל שהיא שם. שזאת היא, שאני לא חולמת. הגענו אליי הביתה, לבקר את ההורים שלי, ואז הבנתי למה אני אוהבת אותה. זה התחיל ונגמר במשפט הפשוט ביותר, בו היא בקשה מאמא שלי להכין לה לשבת את עוגת ה"ביסקיוויטים" המפורסמת והאהובה. אני אפילו לא יכולה להסביר במילים למה דווקא משפט דבילי כזה גרם לי להגיע להבנה גדולה על אהבה, אבל הבנתי באותו רגע כמה היא הייתה חסרה לי. כשאתה מאבד משהו, גם אם זה לזמן מוגבל, יש לך זמן לחשוב ולעכל. איבדתי הרבה בשנה האחרונה, בעיקר חברויות ואנשים, והבנתי שאני כל-כך אוהבת את האנשים שנמצאים בחיים שלי, שאני חייבת לעשות הכל למענם, הכל כדי שישארו.
ופתאום מחשבות על...נו עליו, התחילו. כבר שבועיים שאני לא מסוגלת לכתוב עליו, או לדבר. הכל בסדר. החיוך חזר לי לפנים וחשבון הטלפון שלי הולך לצנוח פלאים. שקט תהומי. ואז הבנתי. אני פשוט שכחתי מה זאת אהבה. אהבה לחברות, אהבה לבני זוג, אהבה להורים...איבדתי משהו גדול, את היכולת לאהוב ללא תנאים. אולי התבגרתי, אולי זה סתם נובע מפחד להפגע שוב. המילים מתחננות לצאת ממני ואני פשוט לא יודעת איך. לא יודעת מה להגיד. אני רוצה להפסיק את השקט, שמתחיל לצרום יותר מהרעש, ובמקום זה אני מכניסה רעשים חדשים לחיים שלי, כאלה שאני יודעת מראש שזאת טעות לתת להם להכנס לי ללב. אני רוצה לדבר ויודעת שזאת טעות. כי אין מה לבנות, אין מה לשקם. פעם האמנתי שאהבה זה הכל, שזה מספיק. ואולי צדקתי.
כנראה שזה מה שלא ראיתי עד עכשיו. מכל מה שהיה לנו במערכת היחסים הקלוקלת שניהלנו, זה הדבר היחיד שהיה חסר. כי הפסקתי לאהוב מזמן, לא נשאר מה לאהוב. החזקתי חזק בזכרון מתוק, שהתברר כמר כמו רעל. זכרון זה לא אהבה, זה אפילו לא קרוב. טיפחתי במשך שלוש שנים אשליות על אהבה. הוליווד אשמה באכזבות שלי מגברים. כמו מפגרת חיכיתי לסוף מהאגדות, לאביר שישלוף לי את האפונה שנתקעה לי בתחת מבעד לשבעה מזרונים. אולי הגיע הזמן באמת להתבגר. כי אבירים יש רק באגדות ואני רחוקה מלהיות נסיכה. לפחות לא אותה אחת שרצית שאהיה. זאת אני, שאוהבת לעשות שטויות, שנהנית לדבר על קקי ולתקוע גרעפסים אחרי כוס קולה. זאת אני, שלא רק כותבת יפה, אלא חיה את מה שהיא כותבת. זה לא אגדה כל מה שקראת, זאת אני. וזה כנראה מה שלא הבנת. גם אתה חיפשת סוף מהאגדות, אבל שנינו תקועים כבר שנים בסיפור הלא נכון. כי סגירת קצוות עושים במספרה. אנחנו סתם משכנו את הקשר הזה כמו מסטיק. כי הוליווד אשמה. כי ככה חינכו אותנו, שהאבירים שרים סרנדות לנסיכות מתחת לחלון.
ואתה...אתה מזייף. וזה בכלל לא החלון שלי.
|
תגובות (24)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
וואו, אני לא יודעת מאיפה להתחיל להסמיק...:)
קודם כל תודה רבה רבה, באמת שהתגובה שלך ריגשה אותי!
דבר שני, אני שמחה שהצלחתי לגעת במישהו, זאת הרי המטרה של אנשים כותבים (חוץ מהצורך העז לצרוח את המילים החוצה)...!
תודה!
קודם כל, לקרוא אותך זו חוויה, מצרפת מילים לכדי חוויה מענגת,
דבר שני כתבת דברים מדהימים בעיני (חובה לקריאה)
דבר שלישי, להגיד שהוליווד אשמה זה כמו להגיד שאלוהים אשם.. מה שנכון נכון.
תצעקי אחותי, את לא יודעת כמה זה משחרר...
אני אפילו לא יודעת כבר ממה אני מתחמקת. מה כל-כך מפחיד או עמוק מדיי בשביל שאצעק אותו החוצה.
לגמרי.
תודה בייבי...:)
לגביי החברות, אין לי ספק שאני אוהבת...לגבי גברים, אני כבר לא כלכך בטוחה. נראה לי שאיזה רכיב הלך לו לאיבוד.
תודה יקירתי :)
כיף לראות תגובות ממך!!!
את יודעת לאהוב.
אל תחשבי לרגע שאת לא...
ואני אומרת כי אני יודעת.
ואם את באמת לא יודעת לאהוב, אז אחותי את שחקנית ממש טובה....
"כמה עוד אפשר לקרוא למה שיש ביננו אהבה?
כמה עוד אפשר?
צריך פה מילה יותר גדולה..."
והציטוט מתייחס אלינו, החברות
:)
לראות את הפירגון ההדדי בניכן.
עושה טוב על הלב.
מצטרפת אליכן חברותיי המקסימות.
המשך שבת קסומה...
שבת מבורכת !
אוי בוביייייי...איזו מקסימה את...רב מלצרים, הרסת אותי.
תחשבי לעומק על לוגסי בוי, תראי איזה פוסט זועם יצא לך
אני אוהבת אותך!
:)
אחותי אני שמחה שהבנת והפנמת את פני הדברים, ולמרות הכל את נסיכה פשוט הוא לא היה רב מלצרים אפילו...
לפחות את מסוגלת לכתוב....אני עדיין תקועה =/ מחרפן אין ספק!
ישר כוח :)
נכון מאוד !!
תודה רבה לך רם, שתהיה שבת מקסימה!
קודם כל, תודה! אני אמשיך ואציין את זה בכל התגובות שלי כלפייך- אם יש תגובות מחממות לב, כאלה שמזכירות לי למה אני רוצה להיות עיתונאית, אלו התגובות שלך.
אני חושבת שהמילה "שיחררתי חברים" היא פשוט הדבר הכי קולע שיכול להיות לדבר הזה. אתה צודק. לא איבדתי אף אחד כי בסופו של דבר כל "שיחרור" שכזה היה מכוון, והוריד לי עוד אבן מהלב. הגעתי לתובנות האלה (שמעולם לא הסתכלתי עליהן כעמוקות, אז כיף לשמוע) בגלל לא מעט "שחרור חברים" שכזה. הרבה אנשים באו, הלכו, פגעו, תרמו לי לחיים. ואולי בגלל זה בגיל כמעט 23 אני יכולה לכתוב דבר שכזה...ואולי אני סתם מנתחת המון את כל מה שהולך לי בפנים.
תודה שוב, אין ספק שהעלית לי חיוך ונתת חומר למחשבה :)
תודה אוסי!
לגבי הכוכבים - שטויות :)
לקחתי לתושמת ליבי, אגדיל את הפונט.
שבת שלום
גם לך!!!!
אורלי
תודה רבה! :)
שבת שלום גבי!
בואי נצא מנקודה שהנסיך יודע לשיר
הנסיכה יודעת תפקידה במחזה ?
חומד
החיים יפים יותר אם רק כך רוצים
פוסט של אמת אישית צרופה
ח . ח
רם
פסק זמן מהשיגרה - חשוב מאד להכנס להסבר פניך לעולם
תודה
זה מדהים ומענג כאחד איך לבחורה צעירה כמוך, יש פספקטיבה כל כך רחבה על החיים ותובענות מעמיקות במישור היחסים, חברות והתנהלות.
"..איבדתי הרבה בשנה האחרונה, בעיקר חברויות ואנשים, והבנתי שאני כל-כך אוהבת את האנשים שנמצאים בחיים שלי, שאני חייבת לעשות הכל למענם, הכל כדי שישארו..".
זהו תהליך שגם אני עברתי בשנה זו רק בתיקון קל למילה שציינת "איבדתי" מאבדים דברים טובים כמו גם חברים טובים. כאשר החברים או מי שנחשבו בעיניי חברים אינם מתישבים עם המצפנים שלי ועם האני שבי ויש פער בערכים שלנו אני משחרר כי הם אינם חברים בעיניי ולכן לא איבדת חברים אלא שיחררת אנשים שהיו בחייך והם היו רבים אבל לא תרמו לך .לכן הקומץ הקיים הוא הליבה של האנשים שממלאים אותך וחוץ מזה היתרון הגדול שחשבון הטלפון שלך הצטמצם :-)
שבת שלום {}
קראתי והיה מעניין לקרוא כמה שהחיים נכונים ואמיתיים
צר לי שאין לי כוכבים היום
נ.ב. האם תוכלי לכתוב קצת יותר בגדול כי קשה לי עם העיניים
תודה
אוסי
סופ"ש מהנה
ברוך☺
שמח להיות הראשון שמככב א הפוסט היה הזה