אני כותבת ומוחקת. שוב ושוב. כבר ימים. מזפזפת בין הבלוג לפייסבוק ומתחמקת מעצמי. אני אפילו לא יודעת כבר ממה אני מתחמקת. מה כל-כך מפחיד או עמוק מדיי בשביל שאצעק אותו החוצה.
היום החצי השני שלי חזרה מהטיול הגדול בחו"ל. עדיין יפה, עם מבט של מלאך. אחרי השוק והסיפורים ועדכוני רכילות, הגענו לשיחת הנפש, מהסוג שכלכך התגעגעתי אליו. אני אוהבת את כל החברות שלי, אין יותר אין פחות, יש אחרת. יש שונה. היא החברה הותיקה ביותר. עברנו את הילדות שלנו יחד מ א' ועד ת'. תמיד שם, אחת בשביל השנייה. הסתכלתי עליה ולקח לי המון זמן לעכל שהיא שם. שזאת היא, שאני לא חולמת. הגענו אליי הביתה, לבקר את ההורים שלי, ואז הבנתי למה אני אוהבת אותה. זה התחיל ונגמר במשפט הפשוט ביותר, בו היא בקשה מאמא שלי להכין לה לשבת את עוגת ה"ביסקיוויטים" המפורסמת והאהובה. אני אפילו לא יכולה להסביר במילים למה דווקא משפט דבילי כזה גרם לי להגיע להבנה גדולה על אהבה, אבל הבנתי באותו רגע כמה היא הייתה חסרה לי. כשאתה מאבד משהו, גם אם זה לזמן מוגבל, יש לך זמן לחשוב ולעכל. איבדתי הרבה בשנה האחרונה, בעיקר חברויות ואנשים, והבנתי שאני כל-כך אוהבת את האנשים שנמצאים בחיים שלי, שאני חייבת לעשות הכל למענם, הכל כדי שישארו.
ופתאום מחשבות על...נו עליו, התחילו. כבר שבועיים שאני לא מסוגלת לכתוב עליו, או לדבר. הכל בסדר. החיוך חזר לי לפנים וחשבון הטלפון שלי הולך לצנוח פלאים. שקט תהומי. ואז הבנתי. אני פשוט שכחתי מה זאת אהבה. אהבה לחברות, אהבה לבני זוג, אהבה להורים...איבדתי משהו גדול, את היכולת לאהוב ללא תנאים. אולי התבגרתי, אולי זה סתם נובע מפחד להפגע שוב. המילים מתחננות לצאת ממני ואני פשוט לא יודעת איך. לא יודעת מה להגיד. אני רוצה להפסיק את השקט, שמתחיל לצרום יותר מהרעש, ובמקום זה אני מכניסה רעשים חדשים לחיים שלי, כאלה שאני יודעת מראש שזאת טעות לתת להם להכנס לי ללב. אני רוצה לדבר ויודעת שזאת טעות. כי אין מה לבנות, אין מה לשקם. פעם האמנתי שאהבה זה הכל, שזה מספיק. ואולי צדקתי.
כנראה שזה מה שלא ראיתי עד עכשיו. מכל מה שהיה לנו במערכת היחסים הקלוקלת שניהלנו, זה הדבר היחיד שהיה חסר. כי הפסקתי לאהוב מזמן, לא נשאר מה לאהוב. החזקתי חזק בזכרון מתוק, שהתברר כמר כמו רעל. זכרון זה לא אהבה, זה אפילו לא קרוב. טיפחתי במשך שלוש שנים אשליות על אהבה. הוליווד אשמה באכזבות שלי מגברים. כמו מפגרת חיכיתי לסוף מהאגדות, לאביר שישלוף לי את האפונה שנתקעה לי בתחת מבעד לשבעה מזרונים. אולי הגיע הזמן באמת להתבגר. כי אבירים יש רק באגדות ואני רחוקה מלהיות נסיכה. לפחות לא אותה אחת שרצית שאהיה. זאת אני, שאוהבת לעשות שטויות, שנהנית לדבר על קקי ולתקוע גרעפסים אחרי כוס קולה. זאת אני, שלא רק כותבת יפה, אלא חיה את מה שהיא כותבת. זה לא אגדה כל מה שקראת, זאת אני. וזה כנראה מה שלא הבנת. גם אתה חיפשת סוף מהאגדות, אבל שנינו תקועים כבר שנים בסיפור הלא נכון. כי סגירת קצוות עושים במספרה. אנחנו סתם משכנו את הקשר הזה כמו מסטיק. כי הוליווד אשמה. כי ככה חינכו אותנו, שהאבירים שרים סרנדות לנסיכות מתחת לחלון.
ואתה...אתה מזייף. וזה בכלל לא החלון שלי.
|