היי החלטתי להעביר לכם ברצף קטעים מספרי "אורדורה" תהנו ותעבירו הלאה, אם זה עושה לכם... פרק 1 המפגש הראשון והספירה לאחור ביום התשיעי לחודש התשיעי של שנת אלפיים שהיה גם היום השני לקבלת המסר, נודע לי על תחילתה של הספירה לאחור.ספירה האמורה להסתיים לקראת סופה של שנת אלפיים שמונים ושמונה. לטובת צאצאינו שנשאיר כאן, הלוואי והספירה לאחור תתבטל מהעולם.האל הטוב העניק את העולם היפה והמופלא הזה, כפיקדון לאבות אבותינו הקדמוניים, על מנת שיספק את כול מחסוריהם ומאוויהם. מאז ימי בראשית כול דור מפקיד בתורו את העולם הכחול הזה כפיקדון לדור הבא על מנת שיעביר אותו הלאה. זהו פיקדון, זו לא ירושה שאנו יכולים לעשות בה כרצוננו! את העולם הנוכחי קיבלנו מהורינו כפיקדון עבור ילדינו/נכדיהם. בבוא הזמן כשנעזוב אותו עלינו להחזירו לילדינו באותו המצב שקיבלנו ועדיף כמובן במצב סביבתי וחברתי טוב יותר!בכדי שגם הם ישמרו ויעניקו אותו כפיקדון לילדיהם/נכדינו! הכול החל ביום קיץ אחד בתחילת חודש יולי שנת אלפים, בו נתבקשתי על ידי רעייתי להרדים את בתי הקטנה בת החמש שנים.מהר מאוד מצאתי את עצמי יושב ליד מיטתה ומספר לה סיפורי לילה טוב כבקשתה. ביקשה ממני הקטנה סיפור על דוב, מיד שלפתי מזיכרוני סיפור על פו הדוב. רצתה המתוקה סיפור על אריה, שלפתי מזיכרוני את הסיפור התנכי על שמשון הגיבור והאריה שנאמר בו בסופו: 'מעז יצא מתוק,' כשנמצאה חלת הדבש בשלדו של האריה האמיץ. כשביקשה ממני הפיצפונת סיפור על דג גדול… סיפרתי לה את סיפורו של יונה הנביא והלוויתן שבלע אותו... הסידור הנוח עבד יפה במשך כחודשיים ולרוב לקראת סופו של הסיפור, מצאתי את עצמי מספר אותו לנסיכה ישנה… תמיד ישנו יום אחד שבו הכול מתחיל. גם כאן הכול החל ביום שבו ביקשה הנסיכה הקטנה שלי להפסיק לספר לה 'סיפורים מהראש' ולכתוב לה ספר אמיתי."ספר שאני אוכל לאחוז בו," כדבריה…אל תשכחו, ילדונת בת חמש!השבתי לה משהו בסגנון: "לא מוכן, לא יודע." בתקווה שהיא 'תרד' מזה ותניח לי והעיקר שנחזור להסדר הישן והטוב שלנו. אבל לא היא, הילדה השתנתה ולא הייתה מוכנה לוותר לי. כול שינוי של שלושים מעלות במחוג הדקות של שעון היד שלי (חמש דקות), היא הייתה ניגשת אלי ושואלת: "מה עם הספר שלי?"ילדה חמודה בת חמש, הכריזה על מרד.סירבה לאכול, לא הייתה מוכנה לישון באופן מסודר והייתה נרדמת בסלון מול מסך הטלויזיה. הילדה הממושמעת הפכה ברגע ללא ממושמעת לחלוטין.עברו שבועיים ושום דבר לא השתנה, מרד הקטנה נמשך…כהורה, קשה הייתה לי בעיקר, שביתת הרעב שלה ובצר לי החלטתי להיכנע לקטנה. מה גם שאני מעריך שכתיבת ספר או מנגינה או ציור זו הדרך של האנושות לשמר את הרוח לדורות הבאים. יש הרואים את אומנות חיבור האותיות למילים ולמשפטים כמשתווה בחוכמתה לאומנות של כתיבת תווים למוזיקה או לאומנות הבישול. הקשרים והפילטרים בחומר האפור המצוי לנו בין האוזניים, רוקמים עבורנו חוויה אישית המיוחדת לנו בני האדם בעוצמתה ובהערכתה והשונה במקצת מאדם לרעהו הן בחוויה, הן בעוצמה והן בטעם. אבל קודם לכול, שירה או סיפור או תבשיל טוב זה משהו למישהו ובמקרה שלי למישהי מאוד יקרה. חשבתי לעצמי: "על מה ניתן לכתוב?" מיד קפץ לראשי רעיון: 'כתוב לה על פרפר!'יופי של רעיון שיתאים לנסיכה העקשנית שלי שנולדה בשעה טובה, בניתוח קיסרי מוזמן מראש ב- 11.9.1995 אחר הצהרים.בחרתי לכתוב על פרפר צמא בשם תיאמה שבקע מתוך פקעת לבנה ביערות האמזונס בברזיל. פרפר לבן עם פס זהב אמיתי בוהק על כול אחת מכנפיו, פס הזהב מרמז שזה הנסיך שדורות של פרפרים חיכו לו בכמיהה אלפי שנים…התחלה טובה לסיפור ילדים, אבל בנקודה זו נגמרה לי ההשראה…כול ניסיונותיי להמשיך את הסיפור משם כשלו. דבר לא יצא ממוחי המתאמץ והקודח, יבשה לה באר המוזה שלי… יום אחר יום ישבתי מול המחברת שלי. משפט לא נוסף בה, לבד משרבוטים של צורות גיאומטריות סתמיות שיצאו להן בשטף.הקטנה לא התחשבה והמשיכה בבכי לנגן על המיתר האבהי שלי: "מה עם הספר שלי?" לגבי זה היה סיוט! מצב בלתי אפשרי, איך אני אמור לפתור את הבעיה המציקה? את התשובה קבלתי ביום חמישי בשעה שתיים לפנות בוקר…זו השעה שבה התעוררתי משנתי למשמע קול נעים, אוהב ורגיש. קול חרישי אבל מאוד ברור ומוכר. קול המזכיר את הקול שאתה הקורא, אולי שומע ברגע זה. קול שאתה מרגיש חלק ממנו, קול שכייף לשמוע אותו. קול שאתה מקווה שלא ייגמר לעולם. קול שמאוחר יותר שייכתי ל'חברי הטוב', כי כך אני הרגשתי, מרגיש וארגיש כלפיו.במצב רגיל הייתי רץ מיד לחדר המיון בבית החולים הקרוב… אבל תוכן דבריו עצר בעדי מלעשות כך. הקול האוהב שאל אותי: "האם אתה רוצה לכתוב את הספר לבת שלך?""כן," לחשתי."אם כך, גש לשולחן הכתיבה ואני אכתיב לך אותו." לחש הקול.למרות ההפתעה החלטתי לנסות ולזרום עם הקול. שאלתי אותו: "לכתוב במחברת או ישר למחשב?"הקול ענה לי: "כיצד שנוח לך."קמתי מהמיטה ולקחתי מהשידה את המחברת, זו שהחילותי לכתוב בה את הסיפור לילדתי. התיישבתי ליד השולחן בחדר השינה והמתנתי. הייתי לבד בחדר, שאר בני המשפחה לנו באגף אחר של הבית.רק התמקמתי במקומי והקול החל להכתיב לי את הסיפור מאותה הנקודה שהפסקתי, על אודות 'הפרפר תיאמה והתנגה סנגה'. (שמו של הספר)אני זוכר שתוך כדי הכתיבה שאלתי את עצמי: "מעניין עוד כמה זמן אני אשמע את הקול הזה?"הקול דיבר ודיבר משך ארבע לילות וארבע ימים ברצף וכמעט ללא הפסקה.היד כאבה לי מרוב כתיבה, לא הלכתי לעבודה ולא ביצעתי מטלות אחרות. רק ישבתי ורשמתי את מה שהוכתב לי. לא חששתי שהקול יפסיק את סיפורו באמצע, הרגשתי שאני מקבל מסר של שליחות. הבנתי שבנוסף לפתרון בעייתי הקטנה, אני מקבל גם מתנה מאי שם. ההיגיון שבסיפור והשאלות שהוא מעלה, החזיקו אותי ער והעניקו לי את הכוחות והסקרנות לסיים אותו. אני לא זוכר אם אכלתי, אבל אני כן זוכר שלגמתי הרבה מאוד מים. כמו כן שמתי לב לעובדה מעניינת, בכול פעם שהלכתי לשירותים הקול פסק מלספר את סיפורו… לכן כול פעם שכף היד ממש כאבה לי, הייתי ניגש לחדר השירותים. נח שם, מעסה את כף היד הכואבת ועושה התעמלות בתא הצר…לאחר ארבע יממות סיימתי לרשום את הסיפור ולצייר גם את התרשימים שקיבלתי באותה ההזדמנות. תרשימים בעשרה צבעים שונים והמורכבים מהספרה שמונה בתלת-מימד, הלוא היא: התנגה סנגה.(המשך יבוא)
|