ד' יושבת על המרפסת ומקללת נמרצות. י' הכלבה מתרוצצת מסביב. היא מרגישה את האווירה העוינת ומנסה להשתתף, אבל כדרכם של גורים, זה סתם יוצא לה חמוד.

הסחבה עדיין בפתח המרפסת, רטובה, ממתינה לרגליים שינגבו את החול בדרך פנימה. ד' שונאת שהורסים לה את הספונג'ה. ואני תמיד הורסת לה את הספונגה. אבל היום זה לא מעניין אותה. היום היא עסוקה בלקלל.

גם בזמן שישבתי על שולחן המטבח והיא שטפה את הרצפה היא קיללה. בהתחלה היא קיללה אותי, כי באתי ולא עזרתי לנקות. אני לא עוזרת לנקות. גם בגלל שאני לא יודעת איך, וגם בגלל שהרגע חזרתי מהעבודה, ואני, יש לי חוקים. אני לא עושה יותר מדבר אחד ביום, אני מסבירה לה, וכבר עבדתי היום. אז אני לא מנקה גם.

היא מקרצפת את הרצפות במרץ. ומקללת.

עכשיו היא מקללת את הבוס. הוא לא כאן כדי להגן על עצמו, וחוץ מזה, הוא לא ידע שהיא מקללת אותו. כלומר, אם הוא בוס הגיוני, הוא מבין שמקללים אותו, אבל הוא לא ישמע את זה לעולם.

אחר כך היא מקללת את אמא שלה. גם היא לא כאן כדי להגן על עצמה, וחוץ מזה, היא לא תדע שהיא מקללת אותה. כלומר, אם היא אמא הגיונית, היא מדחיקה שמקללים אותה, אבל גם היא לא תשמע את זה לעולם.

את כולם היא מקללת מלבד את האדם היחיד שהיא באמת צריכה לקלל, לא שאני יודעת מי זה. בן זונה, היא אומרת. ועכשיו כבר לא ברור את מי היא מקללת.

הסחבה כבר עשתה את שלה, המים נשפכו מעבר למרפסת. אם הייתי השכן מלמטה, הייתי ממש מקללת.

אני מדלגת לעבר המרפסת; ד' כבר שם, מקללת. יא רבאק, היא אומרת לגפרור, וזה נדלק מהפחד. בחיאת! היא מאיימת על הסיגריה, וזו מוציאה את העשן הראשון, ועכשיו האווירה כבר מטונפת באמת.

יחד עם העשן הראשון מסתנן החוצה עוד בן זונה קטן. היא כבר מדברת לעצמה והנוכחות שלי הפכה מזמן למיותרת.

ש', שעזב אותה לפני שנה והתחתן לפני חודש הוא בן זונה ממש. גם האידיוט ההוא ששכחנו כבר את שמו וזיין אותה לפני שבוע ונעלם, גם הוא בן זונה. גם אבא שלה שנפטר בלי להזהיר, הוא ממש בן זונה. והבנק, זה שסגר עליה את החשבון בלי להודיע – אין ספק, בן זונה.

את יודעת, היא אומרת לי אחרי שנרגעה, מה הכי מתסכל? שלפעמים, זה פשוט ככה. שלפעמים, פשוט אין את מי לקלל.