חדשות טובות (שני מבזקים מתוך רבים):

איגוד העובדים הגדול בבריטניה קיבל החלטה להחרים חברות ישראליות:

-- 

רשת בתי קולנוע בצרפת החליטה לא להפיץ את הסרט הישראלי "חמש דקות מפריז", ובמקומו תקרין את "רייצ'ל" סרטה של סימון ביטון על רייצ'ל קורי. 

-------------

משהו שכתב נועם לקראת ההפגנה מחר:

http://www.facebook.com/note.php?note_id=122455364458188&id=100000880888300

מתחילים ללכת - קראו והפיצו לקראת ההפגנה מחר!

חברות וחברים, עובדים עלינו בעיניים. הממשלה מפקירה אותנו – והגיע הזמן שניקח אחריות על חיינו.

ממשלת ישראל שולחת את השייטת עם הוראה לעצור את המשט בכל מחיר, ואז כדי להתחמק מאחריות "מתייצבת מאחורי צה"ל" – ואנחנו קונים את זה. כל מה שיש לאהוד ברק להגיד זה שאם אני ואתם היינו מעדיפים שתוצאות המשט יהיו פחות קטסטרופליות, סימן שאנחנו נגד צה"ל. כל מה שהוא וליברמן יודעים לעשות אחרי שהתניעו את הביזיון זה להסית אזרחים יהודים נגד ערבים, כאילו זה יפתור כאן איזו בעיה.
לא, אהוד. מי שאחראי זה אתה. והתגובה שלך, כרגיל בעשר השנים האחרונות, פחדנית.


ממשלת ישראל משאירה את גלעד שליט שבוי ארבע שנים (עוד 3 שבועות) אצל החמאס, ואת מי שדורש שישחררו עוד 10 רוצחים, כי החיים שלו שווים יותר, היא מוקיעה כסכנה ביטחונית. מה, גם נועם שליט פתאום שונא ישראל? הסגר על עזה, שלפי הממשלה נועד לשחרר את גלעד, נגמר. לא שמעתם? מובראק, שלא יכול כבר לעמוד בדימוי המשת"פ של ישראל, פתח את המעבר. מתי? מייד עם התגובות למשט. אז למה בדיוק עזר לנו הסגר? הוא עזר לנתניהו ולליברמן, שיודעים להרעיב את העם הפשוט בעזה, ויש להם אומץ לשפוך דם לא חשוב מאיזה עם, ולשלוח את השייטת למבצע מיותר, אבל מפחדים לסגור עסקה ולשחרר את שליט. אנחנו נתנו להם את המפתחות, הם זרקו אותם לים, ואנחנו שותקים.

ממשלת ישראל מדברת על מלחמה בקיץ, ועושה תרגילים לשחרור שרירי העורף. מאיימים עלינו בטילים – ואומרים שתוצאות המלחמה תלויות בחוסן שלנו. מבטיחים לנו קטסטרופה – ושמים עלינו את האחריות לעצור את אחמדינג'אד. זה די קל למר ברק לרמוז שאני פחדן כשיש לו ביד ארבעה כרטיסים למקלט האטומי. הוא וליברמן מתווכחים מה עדיף – הפצצה מונעת, או הפצצה מאוחרת. אבל אם לממשלה היה אחוז אחד מהאומץ שיש לנו ב"עורף", היא כבר מזמן הייתה נכנסת למו"מ על הצעת השלום של הליגה הערבית. מתגברת על הקושי הפוליטי, על האתגר ההיסטורי, ובמקום להעלות אותנו לגרדום הייתה מבודדת את איראן ומוציאה אותנו לחופשי. אבל מצביעי קדימה שותקים ומחכים. למי בדיוק? למה?

מאיימים עלינו כדי שנשכח מי אנחנו, לוחצים אותנו כדי שלא נוכל להסתכל סביב, דורשים מאתנו אומץ כי מי שדורש כבר שכח מזמן מהו אומץ אמיתי. מהי מנהיגות. אני חושב שהגיע הזמן שנראה לו.

אני כותב כאן כדי להביא אתכן, ואתכם, להפגנה בתל-אביב במוצאי שבת. פעם הייתי חובב גדול של הפגנות. ארגנתי עשרות מהן, השתתפתי במאות. אבל להפגין רק בשביל להפגין זה כבר לא נכון בעיניי. זה לא משפיע. להפגנה צריך שתהייה תכלית, וצריך שתהייה לה המשכיות.
ההפגנה בשבת יכולה להשפיע. אנחנו נפגין בשבת – יחד, אני מקווה – קודם כל כדי לעשות את הצעד הראשון מול עצמנו. להוציא את עצמנו מהייאוש שנכנסנו אליו מאז רצח רבין, ושבו שקענו כשברק וערפאת הביאו עלינו את האינתיפאדה השנייה. נפגין מחויבות לעצמנו, למשפחות שלנו, ואחד לשנייה, כדי להשתכנע שאנחנו שוב בעניינים, שהתעוררנו, שאנחנו חוזרים לעמוד על זכותנו לתקווה.

נפגין גם כדי שבממשלה יבינו שנגמרו החיים הקלים, ושקם מחנה שנחוש לקיים פה דמוקרטיה, להשיג שלום שהוא ביטחון, נחוש לייצר כאן עתיד יפה, משגשג ופורח. אנחנו כבר רגילים ללגלג על המחשבות האלו – עד כדי כך הושפלנו בשנים האחרונות. אבל כל זה בידינו, ובשבת נבוא להבטיח שאף אחד, לא משנה כמה צל"שים יש לו או כמה רהיטים הוא מכר, אף אחד לא יעצור אותנו.
לגבי ההמשכיות, אני רוצה שתבטיחו לי דבר אחד. בעצם לא לי, אלא לעצמכם: שאם תגיעו להפגנה, אבל גם אם לא, תטפחו את הפינה הזו בלב שבה שוכנת הגאווה. כי בתוך קשיי היום-יום שכחנו דבר אחד פשוט: אנחנו לא צריכים לפחד, להרוג, ולשלוח את הילדים שלנו להיהרג ולהתעלל כדי להיות גאים. כל מה שצריך זה להתנער קצת, לחייך אחד אל השנייה, ולהתחיל לצעוד – יחד.

650 אזרחים, מתוכם 30 מחרחרי אלימות עם נשק קר והשאר תמימים, סגורים באוניות בלב ים. לפי גדי סוקניק, איש שייטת בעצמו, אפשר לעצור אותם עם חבל מספיק עבה בפרופלור. אבל ברק ונתניהו רצו דם, ועכשיו אנחנו משתפים אתם פעולה. אנחנו פראיירים.

5.6.2010, מוצ"ש, ככר רבין, 19:00