"אורדורה" פרק 2

TheMarker Cafeגיי אר\"אורדורה-Or'dorae\""אורדורה" פרק 2

\"אורדורה-Or'dorae\"

‎3

ניו אייג' ורוחניות

1 תגובות יום שבת, 5/6/10, 10:30

פרק 2 החוויה בפריז כשאני משחזר את האירוע, אני נזכר שבעבר כבר שמעתי את הקול הנעים הזה. פעם ראשונה הייתה כשהייתי כבן שמונה שנים. המורה שלי למלאכה הסביר לתלמידים הצעירים: "תמיד לפני שאתם משתמשים במכשירי עבודה חדים, תשאלו את עצמכם אם נקטתם בכול כללי הבטיחות הנדרשים!?" בתור ילד ממושמע הייתי שואל את עצמי והקול הנעים הזה היה תמיד עונה לי… עד גיל מאוחר הייתי בטוח שזה ככה עובד אצל כולם… פעם נוספת ששמעתי את הקול הזה בצורה ברורה, הייתה כשכבר הייתי כבן שלושים שנה. טסתי לחופשה באי הירוק השואף לחירות - קורסיקה. בקטע הראשון, טיסת הבוקר לקחה אותי מתל אביב עד לעיר פריז. בשדה התעופה היה עלי להמתין כשש שעות לטיסת ההמשך ליעד המטרה שלי, האי קורסיקה. במקום 'לשרוף' את הזמן בשדה התעופה, החלטתי להעביר את הזמן בטיול קצר בעיר האורות שינוצל בין היתר לארוחת צהרים טעימה. עליתי על רכבת המטרו ובאמצע הדרך שמעתי את קולו של 'חברי': "האם אתה מעוניין לפגוש את חברתך לשעבר מוניק?" את מוניק לא פגשתי שנים מאז שירדה מישראל ולא היה לי שמץ מושג היכן היא בדיוק, ידעתי רק שהיא עובדת בענף האופנה. הסכמתי מיד למשחק, מה כבר היה לי להפסיד שם? הרי רק אני הייתי מודע למשחק... אני זוכר שכמעט בכול תחנה שעצרנו הייתי שואל: "האם לרדת כאן?" ככה בשביל המשחק… והוא היה משיב לי בשלילה. איך שהרכבת נכנסה לתחנת 'סאן לאזר', הוא ענה לי: "אכן, היא נמצאת כאן."ביציאה מתחנת המטרו, הסתבר לי שהגעתי לאזור שבו מצויים בתי המסחר הסיטונאים של יצרני האופנה בצרפת. "יופי! מתחמם," חשבתי לעצמי. לקחתי יוזמה והחלטתי לשבת בבית קפה, תוך כדי שחולפת בראשי המחשבה: 'כשהיא תעבור ממולי, אשרוק לה את שריקתנו הסודית.' פשוט, לא כך? נכנסתי לבית קפה והזמנתי קפה או'לה, למשקה שאנו קוראים לו בבית: קפה עם חלב. ישבתי כמעט שעה ומוניק לא עברה, לא להאמין… (האמת שאני מתגעגע לתקופה הנאיבית של פעם כשהאמנו לכול דבר והבילויים והמשחקים היו בחברותא מחוץ לבית ולא לבד מול מסכי המחשב והפלזמה. כשאני חושב על כך אפילו היריבויות הספורטיביות של פעם נעלמו, היום לצערי האוהדים והשחקנים הם על תנאי. אין להם כול בעיה לעבור מקבוצה לקבוצה, אין נשמה רק אינטרסים. אני גם מתגעגע לתקופה שבה כיבדו אב ואם למען... והדרו פני זקן גם. פעם הזהירו אותנו מנוכלים, היום מעדכנים אותנו מי עדיין ישר... פעם ידענו מי הטובים ומי הרעים, היום זה כבר לא ברור כול כך...)שאלתי אותו: "אחי, היכן היא?" תשובתו הייתה: "מקודם כשירדת לשירותים, היא עברה." "לאן היא הלכה?" שאלתי אותו. התשובה: "היא הלכה לאכול ארוחת צהרים." נותרו לי עוד כשלוש שעות להעביר בפריז ולהשתעשע עימו. מה גם שהפתיעה אותי במקצת העובדה שהוא נשמע, מאוד בוטח בעצמו. "גם אני רוצה לאכול, איכפת לך לקחת אותי אליה?" שאלתי.התשובה: "אין בעיה, אני אדריך אותך אליה." השיחה נשמעה לי הזויה ורציתי כבר לוותר לו, לא נעים… אבל הסקרנות ניצחה אותי, החלטתי להמשיך במשחק. אני מספר לכם במדויק מה שקרה למרות שחלפו מאז הרבה מאוד שנים. 'חברי' אמר לי ביציאה מהקפה לפנות שמאלה, בצומת הבאה הוא ביקש ממני לפנות עוד פעם שמאלה. הגעתי לרחוב קטן שטיפס לו בשיפוע די חד כלפי מעלה. טיפסתי כחמישים מטרים במעלה הרחוב כשהבחנתי במסעדה מצד ימין. שאלתי אותו: "האם היא כאן?" תשובתו הייתה שלילית. "האם איכפת לך שאני אכנס ואסתובב בין הסועדים, אולי היא נמצאת כאן?" שאלתי בחיוך. תשובתו שנאמרה גם כן בחיוך: "לא, היא לא כאן, אבל אתה יכול לבדוק אם אתה חפץ בכך." כמובן שסקרתי את המסעדה, הוא צדק, היא לא הייתה שם. המשכתי לטפס עוד כעשרים מטרים במעלה הרחוב, הפעם המסעדה הייתה מצד שמאל. אותה השאלה ואותה התשובה ולאחריה בדיקה נוספת מצדי, גם הפעם הוא צדק. שלושים מטרים נוספים במעלה הרחוב ומצד שמאל מסעדה נוספת. "נו, אולי היא פה?" שאלתי בחיוך. תשובתו: "אכן! היא נמצאת כאן." אני זוכר ששמחתי שהמשחק המוזר, עומד להסתיים. מה עוד הוא כבר יוכל לומר לי לאחר שלא אמצא אותה? הכניסה למסעדה הייתה מהמדרכה למטה, לכן כשנעמדתי בפתח, המסעדה הייתה פרוסה למרגלותיי. מימין היו שני שולחנות סועדים ומשמאל היו הבר והכניסה למטבח. לא הבחנתי בחברתי, החלטתי להסתובב ולהמשיך הלאה. איך שאני מסתובב על מנת לצאת מפתח הכניסה למסעדה. שואל אותי 'חברי': "לאן אתה הולך? היא כאן." הסתובבתי בחזרה וסקרתי שוב את המסעדה, עדיין לא זיהיתי אותה. שוב פניתי ללכת כשהוא חזר בשנית בדיוק על אותה השאלה.חשתי שהמשחק מתחיל לצאת משליטה. "אם אכנס פנימה ואגע בקיר שממול, זה יספק אותך?" שאלתי אותו. תשובתו הייתה: "כן, רעיון מצוין." אגב תמיד כשהוא רוצה לפרגן לי, הוא חוזר על אותו משפט קצר: "רעיון מצוין," גם כשהרעיון לדעתי הוא לא משהו מיוחד. מופתע ירדתי במדרגות לתוך המסעדה, פסעתי במהירות בכדי לנגוע בקיר שממול ולגמור עם המשחק הזה. איך שאני מגיע לקיר, התברר לי שהמסעדה בנויה בצורת האות ח' וישנו מעבר ימינה לחדר נוסף. ממש בפינת המעבר הרחוקה עם הפנים אלי והגב לקיר, הגברת היפיפייה ישבה. מיד היא זיהתה אותי: "מה אתה עושה פה?" עניתי לה בבדיחות הדעת: "פשוט חיפשתי אותך." חסכתי ממנה את כול הסיפור שזה עתה סיפרתי לכם והיא חסכה ממני את מחיר ארוחת הצהרים. מאז לא פגשתי בה, ידיד משותף סיפר לי שהיא כבר אינה עמנו, ז"ל.לאחר ארוחה צרפתית טעימה בסגנון ביתי והעלאת חוויות משותפות מזמן עבר, מיהרתי לטיסת ההמשך לאי היפה שבו נולד נפוליון. היום אני מתפלא כיצד כול הסיפור המופלא הזה, לא גרם לי להתחיל ולשאול שאלות? כנראה כשאתה צעיר ויפה, חכם ומבורך, בריא ומאושר, עשיר ונדיב, הכול נראה לך טבעי ומובן מאליו. פרק 3 רוחניות והימורים

דרג את התוכן: