מלים ארוגות
בשירים שאותם אנחנו שרים
חליל,
ובחליל ששוכן בנו
אש,
ובאש אותה אנו מבעירים
עוף חול ירוק
ובקינת עוף החול
לא הבחנתי
בין אפרי
לבין אבקך
מחמוד דרוויש
ותודה ליואב ששלח לי...
פוסטים אחרונים
- yoaview 20/12/15
- אפרת חברתי 17/10/15
- לאורך עמק רפאים - 4 12/1/14
- לאורך עמק רפאים - 3 28/12/13
- לאורך עמק רפאים - 2 22/12/13
- לאורך עמק רפאים - 1 18/12/13
ארכיון
מחברת אדומה - 3
| כשלוקחים בקבוק קולה סגור ומנערים אותו חזק חזק יודעים שאם הפקק יפתח הכול יפרוץ החוצה ויתיז וישפריץ וירטיב את כל הסביבה. כך אני מרגישה. קיפלתי כביסה היום. כבר עשרים ושש שנים אני מקפלת את הכביסה שלנו ולפעמים נדמה לי שממכונה למכונה הכוחות שלי אוזלים. שלא אמצא כוחות למכונה הבאה, אבל אין לי ברירה, היא כבר מסתובבת במכונה, רק מחכה להגיע לשלב הסחיטה הסופי. אולי אני זו שבשלב הסחיטה הסופי. הכנתי משהו לאכול, החזרתי נעליים למגירה, מסודרות זו לצד זו, מתחתי את כיסוי המיטה על השמיכה. החיים ממשיכים כרגיל. אבל בפנים אצלי משתוללים הגזים של הקולה, וחס ושלום שלא ייפתח הפקק מפני שההתפוצצות תהיה אדירה. לפעמים אני מצליחה להשקיט את ההשתוללות אם אני מסמנת "וי" קטן ליד כל משימה שנגמרה. כביסה שקופלה. נעליים שהוחזרו בזוגות למקומן. כיסוי המיטה שנפרש בקפדנות על המיטה. אבל היום לא ממש הצלחתי. אני חוזרת למחברת בכל רגע פנוי שיש לי, ובעצם אני לא עוזבת אותה לרגע, גם כשהיא במקומה על המדף בספרייה. נבראים שם אנשים קטנים שאינני יודעת מי הם. ואני מפחדת לגלות. אלכס הזה, אני מחפשת לו צורה. מתחילה לו איזו כרס קטנטנה, נדמה לי. ויש לו זקנקן קטן מעוצב בקפדנות. ובסך הכול הוא טיפוס חיובי, נעים למראה, אבל מאחורי המראה הזה יש איש אחר. אולי כמו מאחורי רשימת ה"וי" שעשיתי היום.
12.4.2003 אלכס, דידי עדיין ישן במיטה. הוא התגלגל מיליון פעם הלילה, מיליון פעם התעוררתי כדי להחזיר אותו לכרית שלו ולכסות שוב, למרות שלא היה קר בכלל. בבוקר, מוקדם, שבת ראשונה בלעדיך, זוכר את השיר ההוא? אימא שותה המון קפה, אבא קורא המון עיתון, ולי יקנו המון בלון? מצאתי שתי שורות ממך על המחשב. הכול בסדר, תכתוב מאוחר יותר. המרחק הזה לא עושה לי טוב, אלכס. אני חושבת שאני מגלה שאני לא טובה במרחקים. אנחנו נוסעים להורים שלי ברמת השרון היום ואם נספיק נעבור בדרך חזרה גם אצל אימא שלך, הבטחתי לאיילה שננסה, היא דואגת לה שאולי היא מתגעגעת. ניסיתי להסביר שהיא בוודאי מתגעגעת, אבל זה לא אותו הדבר, אתה כבר לא ילד קטן בשבילה, כבר מזמן אתה לא גר אצלה בבית. אבל היא התעקשה. לפעמים הילדה הזאת מוציאה קולות שאי אפשר להתווכח אתם. אז אני חוזרת לשתי השורות ששלחת הבוקר, ומזכירה לעצמי שרק אתמול בלילה אמרתי שזה יספיק לי. אז למה זה לא. נזכרתי איך אוהד ניסה שוב ושוב לשלוח יד לגעת באחת התמונות ששלחת, ואני עצרתי אותו, שלא ישאיר טביעות אצבע על המסך. אי אפשר להרגיש כלום מהמחשב, דידי, אמרתי לו, זאת רק תמונה. פתאום גם לי בא לגעת במלים שלך ולנסות להרגיש מה שלא יכולתי כשקראתי את השורות שלך. מיהרת? היית טרוד במשהו? איך נראית שבת בבוקר באוקספורד שלך? בפעם הבאה שתכתוב לי, ואני מקווה שזה יהיה בשעות הכי קרובות, ספר לי מה אתה לובש. אפריל באוקספורד, צריך סוודר, נכון? איזה אתה לובש? וז'קט? ואתה עומד על זכותך לוותר על העניבה? בכל זאת ארזתי לך את כל הארבע שיש לך, רק במקרה, אני מתארת לעצמי שמצאת אותן כבר. איך נראה החדר העבודה שנתנו לך באגף החדש של המחלקה. איך נראה הדשא באוקספורד, ירוק יותר מהדשא שלנו שאסור להשקות? אנחנו ניסע להורי ואני אשים לילדים דיסקים עם שירים שהם אוהבים כל הדרך, ואציץ עליהם במראה כדי לוודא שהם בסדר, אבל אני אהיה לבד. ואימא שלי כרגיל תרצה לדעת יותר ממה שאני ארצה להגיד. ואני חושבת שאולי איילה כבר מבינה שהיא תצטרך לעזור לי קצת עם זה. לפחות אוכל טוב יהיה, לשמור לך קצת? אתה לא צוחק אפילו. אי אפשר לצחוק דרך מסך מחשב. בערב ננסה למצוא אותך בסקייפ, אולי אפילו המצלמה תעבוד ודידי יוכל לראות אותך כאילו-על-באמת. שלושה חודשים פחות שלושה ימים, אתה חושב שזה נעשה קל יותר עם הזמן? זה חייב, הרי. אי אפשר ככה כל הזמן. אלה לא געגועים, אלכס. זה משהו אחר. אני מפחדת שאני לא מרגישה אותך. תמיד יכולתי, תמיד הייתה לי אפשרות כזאת, קשה להסביר. גם כשלא היית לידי יכולתי להרגיש "אותך". ועכשיו - אני מחפשת ומחפשת ולא מצליחה. כאילו הטמפרטורה שלך נעשתה עמומה, ואני מאבדת שליטה על משהו שהיה לי מובן מאליו. וזה מפחיד נורא.
ערב, אלכס. אני מוסיפה עוד מלים. זה היה יום ארוך מדי. אימא שלי, אבא שלי, אני לא צריכה לספר לך, ואולי אני כן, אבל אני לא מסוגלת עכשיו. עברנו בדרך גם במושב של אימא שלך, איילה התרפקה עליה כמו שלא עשתה כמעט מיום שנולדה. החדשות המסעירות הן שאימא שלך האחת והיחידה הפסיקה לצבוע את השיער שלה, והיא עכשיו בשלב מעבר מהחום הג'ינג'י האופנתי ההוא לאפור שלה שהופך אותה, באופן כמעט אנושי - לנגישה. אני אוהבת אותה, בכל זאת, מסתבר, בגרסתה המקורית, הלא עשויה בהקפדה יתרה. ואני חושבת שאיילה הבינה את זה בדיוק כמוני. אני מסיימת באותן מלים, אלכס. כתוב לי. אני לא מרגישה את הטמפרטורה שלך, זה מכניס אותי לאי שקט. אני צריכה לדעת שאתה קיים בעולמי גם אם הוא עכשיו נדד לאוקספורד המופלאה.
אני.
|
תגובות (26)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
קראתי ברצף 3 פרקים ואשוב בהקדם לקרוא את היתר.
זה יפה איך מתוארות שתי העלילות במקביל ובינתיים נראות לי זהות לחלוטין.
כקוראת נחשפתי לאישה שממלאה אותו תפקיד דרמטי בשני עולמות: זה שבמציאות וזה שבסיפור.
נשאלת השאלה מתי הכותבת תגלה שאחת הן :)
כתיבה יפה מאד דיתי. סיפור טריוויאלי ומרגש, שאין אישה שלא תמצא את עצמה פה ושם בין השורות.
אשוב,
לולה
לעיתים נדמה לי אהובה
שהיכולת לאהוב אהבה עמוקה וכנה
קשורה קשר ישיר
בחוסר היכולת להיפרד
או יותר מדויק
שכל מה שזרח הופך להיות חושך או שחור לבן.
גם כשמקפלים קטן קטן
הם יוצאים משם ונהיים ענקיים
שולחת לך את הבקבוק של אלדין
שתכניסי את השדים לשם
ושתזרח השמש וישובו הצבעים מהר .
כן - אני יודעת.
הנה המלאכים באים עם אושר חדש. אוהבתותך.
http://www.youtube.com/watch?v=iKvSzI8tT4U
יקירתי!
ממש רוצה להמשיך,
להפוך עוד דף במחברת,
לא להנתק, כל כך חברת אותי,
שכל שאני רוצה זה להמשיך,
אל תתמהמהי ...,
גם לי מאוד קשה עם פרדות
ואני מחכה בקוצר ל"דיבור" הבא
עם אלכס...
איתך!
כתיבתך נהדרת עדיתי
את חודרת לנבכי הרגש
כמו בהליך כביסה
כשאת מטילה
את הכבסים המלוכלכים פנימה,בתקווה
שיתנקו ויזדככו בעזרת
הצנטריפוגה של המכונה או הנפש.
ומה שאת שולפת בחווית הריק
או האינות של אלכס
היא מעבר לפרידה,כאילו נשמתך
הותכה בשלו וקיומך הנפשי
כמו מוטל בספק ,או מוטל כמעט ללא ספק.
כתוב מצויין, אהבתי מאוד את ה"הקדמה"
לכל אדם פנים רבות לו, השאלה רק איזה הוא רוצה לגלות.
אוףףףףףף עידיתי...
יושבת מול המילים שלך ודומעת...
איך את נוגעת בכפתורים בדיוק שכזה...
יודעת שחיבת לראות לך בעיניים...
חיבוק
עמליה
תאור מדויק ומרגש של בנית תהליך פרידה במחשב
תחילה הגעגועים המשתרגים (בפוסטים הקודמים)
אחר כך הכעסים והלחץ
אחר כך הגעגוע הנמוג (לא מרגישה את הטמפרטורה)
לאט לאט את מתארת התהליך הקשה הזה
שסופו ידוע מראש
אז אולי תפתיעי?
כל כך הרבה שנים ועדיין כזה געגוע?
מדהים.
זה אהבה או משהו אחר? ספרי לי יקרה .
לא בדיוק מכירה את זה ככה.
אולי שכחתי.
פרטת לי על מיתרים ניסתרים.
ככה מרקמה העדינה ביותר שבין הדברים, נוצרים החיים. לאט לאט.
אבל לפני שהספקנו לזוז אנה ואנה, יש עובדות בשטח וצריך להתמודד.
כביסות זה באמת גרוע , וזה גם בא בתוך רשימה ארוכה, כלים, ספונג'ה
אבק, וכל השאר. אבל את, אחותי,
בין גופיה למכנסי פיג'מה מהוהים שכבר איבדו את הצבע מרוב כביסות,
מצליחה לאייר חיים שלמים. בקו דק ועם וושים קלילים של צבע מים.
אפילו הסחיטה האגרסיבית הזאת בסוף לא מצליחה לסגור
את הרגישויות המטריפות שאת טווה כאן.
אלכס זה אחלה שם . שפם - אני לואואבת.
אוהבתותך.
את טובה בלתרגם מרחק וגעגועים לפקקים של קולה.
ז'קט טוויד I presum
תודה גורפת ואישית, למרות שאינני מגיעה לכל אחד ואחת מכם במייל הפרטי.
לכל קוראי, לכל מככבי, לכל מי שהולך אתי את כברת הדרך הזאת, לכל מי שמשאיר לי מלים שמחכימות אותי.
תודה רבה לכם,
עדית
"כאילו הטמפרטורה שלך נעשתה עמומה, ואני מאבדת שליטה על משהו שהיה לי מובן מאליו. וזה מפחיד נורא."
זה באמת מפחיד...
אבל הטמפרטורה שלך ברורה לגמרי ואפשר לחוש בה מבעד למחשב בצלילות רבה
שבוע טוב ומיטיב יקרה לי, עם טמפרטורות נוחות ובהירות
דכאון אמיתי. שלושה חודשים זה כל כך הרבה זמן.
כתיבתך כה נגעה בי.
עד עמקי.....
תיארת את תחושת ההתאפקות
שמא חלילה נאבד שליטה
את התהיות למה שיקרה באם...
קוראת את מילותייך ומוקסמת
מהיכולת שלך לגעת בנקודות
שרובנו מאד חוששים בהם לגעת.
מילותייך יצאו מליבי.
קוראת ומוקסמת מכשרונך
לספר אותם בדימויים כובשים.
תודה.
אכן, אי אפשר להרגיש שוםדבר מהמחשב
אבל אותך אני מרגישה, מהמילים,
וגם את אמא של איילה ואוהד
זו שלא בטוח שיש לה את אלכס...
שבוע טוב לך אהובתי
אהה עדית, עוד פעם עשית לי את זה.
כתבת משהו שטלטל אותי.
את כותבת כה יפה ואנושי.
כותבת לך משהו באופן פרטי.
Glad to see something from you All my love .
קורא בדריכות.... ובהנאה צרופה
תסריט מתקדם כפי שצפיתי אבל אצל עדית אין צפוי אז צפויות הפתעות.
לגבי קיפול כביסה וכיוב' תרשי להזכיר את סקארלט אוהרה שאמרה:
אחרי הכל מחר הוא יום חדש
ועוד משפט שאמר ר.א. :)
כביסה זה לא ארנבת - היא לא תברח
משך את תשומת לבי הנושא של שליטה ואיבוד שליטה... (קשור גם להכרות שלנו עם עצמנו ועם אחרים- מסכות, צבעים ושאר ירקות)
חוץ מזה- אני לגמרי בעד איילה!
אני לא כל כך טוב בהזדהויות בפרגונים
ובניתוחי פרוזה ופסיכולוגיה - הם לא בסל הבריאות.
אולי הם בתחתית סל הכביסה.
אבל אני יודע שכמנערים את הבקבוק של הקולה
ומשפריץ נורא. כמה פעמים הוא השפריץ לי לעין
בשפריץ ענק ומאז השתפרה לי ראיתם של דברים.
חוץ מיזה אני אוהב לקרוא את הסיפורים שלך.
שוקי
הכותבת מצויינת הפרידות שלה.....
בעיקר היא נפרדת מחלקים של עצמה ואז פוגשת אחרים שלא ידעה עליהם והמרחק הזה,שכל כך קשה לה לחיות איתו,
יוצא שדווקא הוא, מעמיד אותה מול הריק הגדול שלא מאפשר לה לסגת מעצמה.
עוד צפוייות הפתעות ולא הכל נראה ללב, אבל יש לי הרגשה שעוד נבין ביחד הרבה...
תודה עדית הנפלאה, את כמעט היחידה שאני מוכנה לקרוא טקסטים ארוכים שלה על המסך...
ממי יפה
על השידה בחדר השינה שלי ,כבר כמה ימים,
מחכה, ערימה של כביסה ענקית, ל"וי" שכזה
לפעמים , ממש אין לי את האנרגיה המתאימה
לעבודות סיזיפיות שכאלה
כי מחר שוב תהייה ערימה...
מתה על קולה ולו בגלל הגרפסים שבאים אחריה
לא מתאפקת
משחררת בתרועה גדולה
מומלץ.
אחזור על דברים שכבר נאמרו לא פעם
אוהבתת את כתיבתך הנפלאה
ואותך והתמונה מקסימה.
"אבל בפנים אצלי משתוללים הגזים של הקולה, וחס ושלום שלא ייפתח הפקק מפני שההתפוצצות תהיה אדירה"
מכירה את ההרגשה.
לאט נרקם כאן סיפור.
כתוב במילים מדויקות
וברגישות מופלאה.
אוהבת את השיחות שלה עם איילה ודידי.
וגם את הסבתא מהמושב.
מחכה להתפתחוית.
"גם כשהיא במקומה על המדף בספרייה. נבראים שם אנשים קטנים שאינני יודעת מי הם. ואני מפחדת לגלות"
דיתי אהובה,
הנגיעה בפרטים הקטנים נותנת כוח לחיות. אוהבת את הכתיבה שלך ואת יודעת,אני מרשה לעצמי להרגיש אותה בנימים הקטנים של עורי. לעתים את כותבת מתוך מחשבותיי בכזאת דייקנות, נראה לי לפעמים שאנחנו אחיות תאומות בכתיבה. מתוך שלושת הפרקים עולה בבהירות רבה המסע הפנימי של הדמות הנשית. להיות לבד או להשאר לבד זה לגלות את עצמה דרך דמויות משנה אחרות.
היומן משמש כלי כתיבה, הנמען הוא אלכס שנמצא באוקספורד, החיים הם מערבולת גועשת סביב הדמות הנשית שהיא רעיה,אמא ועקרת בית.זה קשה להיות בכל הזירות האלה להיות קשובה ומכילה לסבתות ולילדים. נשאלת השאלה מי יכיל אותה כשאלכס לא בבית?
היומן הוא כלי נהדר מחסן של רגשות, מאחסן מילים ומחשבות,חוויות וזיכרונות. הגעגוע לאלכס מבוטא היטב דרך הילדים ודרך מחשבותיה, פתאום מה שהיה גס בעיניה הופך להיות נימה רכה. לדוגמא השיער הצבוע של החמות חוזר למקורותיו האפור האנושי הכרנולוגי של החיים. אפשר לגעת בזיקנה באהבה ולהעטף בה.
יש הרבה אנושיות בכתיבה של הפרק הזה. הדמות הנשית נוגעת בכל הסביבה שלה. אפילו שהמחשב קר ומנוכר אך יש בו געגוע מאלכס. מחכה להמשך ותודה*
מי טוב בפרידות תגידי לי
והיום אני מזדהה אתך יותר מתמיד -
חוסר הנגישות...
(לכתיבה עצמה אני לא מתייחסת היום -
את כבר יודעת (-: )