מושבתי מכורתי - נוף מולדתי נס ציונה מאת אבנר כהנוב
כל חיי, פעילותי, זיכרונותיי, שורשי, מעורים ומשולבים במושבתי נס ציונה . לכאן הגיעו הורי, לאה וזאב כהנוב, שנמנו עם ראשוני ואדי אל חנין ( 1890 ‏). בבית אבא שבפסגת רחוב תל אביב נס ציונה נולדתי, גדלתי, הקימותי משפחתי, משקי, הכל באותו בית ומקום עד עצם היום הזה.
כמוני, רעייתי שושנה, ילידת נס ציונה ובת למשפחת ראשונים ובוני המקןם,(שפרה ומרדכי פלדמן, 1896-8 ‏). כבני מושבה אחת, קטנה, חווינו ילדות של מאבק קשוח, אמיץ וקשה, לקיום ולביטחון. מאבק שאפיין את היאחזותם של חלוצים, ראשונים ואידיאליסטים בקרקע ובחקלאות. מערכיה ספגנו והתחשלנו. יחד גדלנו והתחנכנו בבית ספר ראשונים לתורה, לעבודה ולהגנה. אהבנו את המושבה, בה נישאנו והקימונו משפחתנו, בבית “הדבש”, האבן הישן. בית עב קירות, רם תקרה, בעל תריסי עץ ארוכים מאוד, שהגנו על חלונות שבראשם היה חלון אוויר מעוגל בסגנון ים תיכוני. ומעל לכל גג רעפי מרסל אדומים. בבית זה נולדו ילדינו, לאה, מוטי וזאבי. כאן גדלו, התחנכו ואף נישאו ובנו ביתם לעצמם, אך מרבים הם לחזור, הם ונכדינו, בערגה, כאל מקדש מעט, אל השורשים.
אילן משפחתי בפסגת רחוב תל אביב נס ציונה . העמיק שורש, פיתח גזע, האדיר נוף והתברך בפירותיו. מאה ושש שנים של נוכחות פעילה, מתוך מאה וחמש עשרה שנות יסוד וראשונות, קשורות בביתנו, מצודתנו, במושבתנו. בשמחותיה שמחנו ובצערה התייסרנו. מדי פעם יצאנו לתור עולם, להרחיב אופקים, ללמוד צפונותיו אך תמיד שמחנו לחזור הביתה, למושבה, שלמדנו להעריכה יותר ויותר ככל שהרבינו לנסוע. תמיד הצטיירה לנו כשמורת טבע עלי אדמות, חרוצה, ירוקה, נקיית כפיים, ספוגת אושר ואתגר.
משחר נעורי עסקתי בדבקות בתחביבי, ליקוט סיפוריה המופלאים של מושבתי נס ציונה . עלילות הגבורה, והחלוציות של מייסדיה, ראשוניה ובוניה. שתיתי בצמא סיפוריה של פייגה לרר, גיבורת הייסוד, שהיו מסופרים בצלילות, בכישרון ובאהבה, והם מפליגים ומרתקים כסיפור 116 ‏שנות חיי נס ציונה .
אמי ז”ל הייתה לי מקור שופע ואמין של סיפורי ראשונות, שחוותה אותם אישית. בר-כוכבא אחי, שזיכרונות ילדותו היו אוצרו האישי היקר לו ביותר, הרבה להעניק לי משלו. ומי כמו שכני הטוב ונכבדי, מאיר קמרוב, המוהיקני האחרון לדור הראשונים, שהעשיר אותי בסיפוריו. סיפורי ילדות יחפה בוואדי אל חנין- נחלת ראובן, שהתקשרו עם רחוב תל-אביב נס ציונה .
שלא לדבר על שכנינו הערבים, שיתדות אהליהם נאחזו בגבול חצרנו, והייתי כאחד מהם באהליהם. סיפורים על “איים אל קדים”, ימים קדומים של העמק, שנשמעו כאגדות. וכשגדלתי והייתי חלק מחוויית החיים במושבתי, אותם חייתי בכל ליבי ומאודי, לא פסקתי מללקט צימוקי קורותיה, מכל מקור אפשרי. מתוך הכתובים והתורה שבעל-פה. הייפלא אפוא שראיתי חובה לעצמי לספר סיפורה של מכורתי נס ציונה , כציון דרך ושי למאה וחמש עשר שנות ייסוד למושבתי עירי ותעודת ‏כבוד לבניה בוניה. תפילתי, ששי זה יעלה לרצון לפנייך מושבתי עירי נס ציונה ויהא ראוי לך ולגיבורייך.
המקור לדברים

http://www.08news.co.il/forum_posts.asp?TID=32282&PN=1