באחד מימי השבוע, כשהשמש האדומה כמעט ונעלמה מעבר למאות הבניינים הבחנתי לראשונה כי מרבית הסיסים עזבו והשמיים התרוקנו ודמו לחצר משחקים ענקית ועזובה שפעם היתה שוקקת צהלות ילדים וכעת נותרה מיותמת. 

ולמרות שמועד עזיבתם ידוע היה מראש נראה הדבר כאילו והחליטו לעזוב כמחאת ייאוש, לנוכח ההתלהמות וההסתה שכבר מזה זמן רב לא נראו במחוזותינו באותה עוצמה כפי שנראו השבוע.

השריפה הגדולה בגולן שבוע שעבר היתה כסימן מקדים לגלי הלאומנות שעטפו השבוע את הארץ הזו והתפשטו בה כמו אש בשדה קוצים.

אבנים וחזיזים על השגרירות הטורקית בלב ת"א,עשרות מכוניות צופרות בשמחה, האנשים ממש שמחים על כך שגם טורקיה, הידידה הצבאית, הכלכלית והתיירותית האמיתית היחידה שהיתה לנו במזרח התיכון הפכה גם היא לאויבת.

עוד אנשים ואירועים בינ"ל שהיו צריכים להגיע או להתקיים בארץ מבוטלים, ולנו זה רק גורם ליותר גאווה מזויפת בעצמנו.

  המוני צעירים משולהבים שרוקדים ושרים בנמל אשדוד מול מצלמות מכל העולם, כשהם צועקים בשמחה "מוות לערבים", "מוות לשמאלנים" (אין צורך לדאוג- המשפטים האלו תורגמו לאנגלית) וכמעט מבצעים לינץ' בבחור שמאלני שהתעמת עמם ובכתבת ערביה זרה שהחלה להתווכח עמם, צועקים לה שחבל שהיא לא נורתה על הספינה ושתלך לחפש מישהו שיתקע לה (הכל תורגם, לא לדאוג...).

והכנסת שהופכת למלחמת כנופיות אחת גדולה.

אף אחד כאן לא יחלוק על כך  שהחיילים נאלצו לפתוח באש בכדי להגן על עצמם. לא על זה בכלל הדיון, למרות שהשיח מתמקד כמעט אך ורק בזה.

הדיון על כך שבשורה התחתונה ישראל הדרדרה לפינה מאוד מסוכנת מבחינת יחסיה עם העולם כולו. לא המזרח התיכון, לא אירופה. אלא העולם כולו. פינה שאולי כבר לא תוכל לצאת ממנה.

וככל שהמדינה שלנו הולכת ועולה יותר ויותר על מסלול ההתנגשות הזה עם העולם, כך כל כך הרבה כאן ממש אינם יכולים להסתיר את שמחתם על כך, ביודעם שזה מה שיהפוך את החברה שלנו ליותר ויותר קיצונית כלפי הפלסטינים והערבים שבתוכה, כלפי אנשי השמאל, ליותר ויותר דרסטית בצעדים שהיא נוקטת.

הודעתו של ראש הממשלה כי יאלץ לשקול הקלות בסגר על עזה הוציאה מהם כעס רב כלפיו ואיומים כי לא יבחרו בו שנית.  בדיוק כפי שכתבתי לפני שבוע, יממה לפני ההסתבכות האיומה, אותם אנשים, ובעצם החברה הזו כולה זקוקה לריאליטי צ'ק רציני מאוד.

לא מדובר כאן רק על המשט אלא על הרבה יותר מכך. ההסתבכות לנוכח המשט היא רק קצה הקרחון.

גם בצפון קוריאה בטוח העם כי כל העולם נגדו ומרגיש לנוכח כך גאווה עצומה והתחושה בצדקת הדרך רק הולכת וגוברת.  כך בדיוק היה גם בעת שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה או במקומות אפלים אחרים.

אם ישראל לא תשכיל להגיע בזמן הקרוב לפריצת דרך משמעותית בכל הנוגע לפלסטינים בשטחים ועזה, כך  נמשיך לדהור במסלול ההתנגשות הזו עם העולם כולו, כך המדינה שלנו תלך ותתפורר כמדינה, כלכלתה תלך ותתרסק, וידידיה המעטים ילכו וייעלמו. 

ישראל אינה צפון קוריאה והיא אינה בנויה למשק אוטרקי.

מה שהיום כבר התחיל כסנקציות לא מאורגנות במקומות שונים בעולם ילך ויחריף לסנקציות כלכליות רשמיות עד לחרם בינלאומי כולל. כך היה בדרא"פ, כך יהיה גם כאן.

גם ארה"ב לא תוכל (ותרצה) להמשיך ולתמוך בנו לעוד זמן רב ככל שהמצב שבו מיעוט של מתנחלים מכתיב את חייהם של מיליוני בני אדם, כולל פרוגרומים בדמות תגי מחיר בכל פעם שישראל מנסה להתעמת עמם ללא הצלחה.

וברגע שארה"ב תקרר ותקפיא את תמיכתה הפוליטית הסכר ייפרץ וישראל תמצא את עצמה כאמור מהר מאוד במצב של חרם כולל.

חרם כזה יהפוך באחת את המדינה והחברה שלנו למדינת עולם שלישי. החברה החילונית-מערבית שמאפיינת את ישראל כיום תלך ותתפורר, מרבית הישראליים הנורמטיביים יעזבו ויהגרו למדינות אחרות ואלו שיישארו כאן יהיו בעיקר החרדים והמתנחלים והמנהיגים הפוליטיים יהיו ברוח ליברמן,אלי ישי,מרזל ובן גביר.
המדינה תיראה כמו בני ברק אחת גדולה, תהיה מסוגרת בפני המערב, המדיניות כלפי ערביי ישראל וקומץ הליברלים שיישארו תהיה באמת של אפרטהייד בכדי לגרום להם להגר גם כן.

כפי שזה נראה כעת ישראל הולכת ומתקדמת בצעדי ענק לקראת הפיכתה לתואמת צפון קוריאה, מסוגרת בפני העולם, שונאת את כל מי שאפשר (הרי כולם נגדנו), מבודדת,מצורעת ומוחרמת.
החברה תלך ותהפך ליותר ויותר דתית (ולא באספקט הטוב של היהדות אלא באספקט הקיצוני)- משמרות צניעות, החרמה של מוסיקה ותרבות מערבית,חוקי גזע כנגד עובדים זרים וערבים, מעצר של אנשי שמאל וטרנספר בכוח של מיליוני פלסטינים.

מי שקורא זאת כאן ככל הנראה מזלזל. התסריט הזה נראה דמיוני מדי. ישראל תמיד נחשבת בעינינו למדינה מתוקנת, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

ריאליטי צ'ק, זוכרים?

מזמן כבר עלינו על אותו מסלול התנגשות, ואפילו טוב לנו אתו, כמו למינגים שרצים לעבר המצוק, או לוויתנים ששוחים לעבר החוף.

כאילו וכבר השלמנו עם גורלנו, או הדחקנו וכל מה שנותר לנו זה לעצום חזק את העיניים ולדמיין לשווא כי האור שבקצה המנהרה הוא של פתחה השני ולא של הרכבת שדוהרת לעברנו.