רומנטיקה זה אני!
סיפורים רומנטיים מכל הסוגים, שיחדירו מתיקות גם ללבבות שהתייבשו כבר...
פוסטים אחרונים
- ביקור מולדת - סיפור רומנטי לשנה החדשה ! 12/9/18
- סוף סוף! ספרי החדש "שדה הנשיקות האדומות"!!! 12/6/18
- הקשיבו לי! הופעה מחודשת של סיפור רומנטי מאלף 11/12/17
- פגישה במוגרבי -סיפור רומנטי ליום העצמאות -הופעה מחודשת! 12/5/16
- ירח דבש מואר -סיפור רומנטי לחנוכה 13/12/15
- הסוכה הירוקה -סיפור עתידני רומנטי לסוכות 30/9/15
ארכיון
הטורקייה מהרי קצ'קר -הסיפור הרומנטי למוצאי שבת בהשראת ציור של הנריק מהקפה
מזל, גורל, לא יודע איך תקראו לזה, אבל שם כמו שלה אי אפשר לפספס, כשמנויים כמוני באתר ההיכרויות הבינלאומי love for all , ועדיין מחפשים את האחת והיחידה בגיל 36. אנטליה. לבי פסק לפעום כשראיתי את שמה שם. שיערה השחור גלש על כתפיה בפראות, ועיניים שחורות התריסו מולי, כאומרות – "נראה אותך אם תצליח לכבוש אותי!". התקשיתי להאמין למזלי הטוב. הילדה הכי יפה בכפר, עדיין רווקה. מה זה אם לא אות משמיים, שנועדנו להיות יחד?
הכרטיס שלה היה מבטיח. בוגרת הפקולטה לאדריכלות באנקרה, הבירה, חובבת סרטים אמריקאים משנות ה-50, מטיילת מנוסה שמאחוריה טראקים רבים בהרי ההימלאיה, כותבת שירה....על כל זה רפרפתי והגעתי לשורה התחתונה – "בשנה האחרונה שבה להתגורר בכפר הולדתה בהרי קצ'קר, טורקיה". יש אלוהים! מיד פניתי אליה, מצרף את תמונתי האטרקטיבית ביותר, שבה אני מצולם על מגלשי סקי בפסגת האלפים, שערי הכהה עטור פתותי שלג, משקפי שמש אופנתיים של "רייבאן", ומעיל איכותי על כתפיי הרחבות. את שתי הבלונדיניות הצרפתיות שהצטלמו אתי, חתכתי באכזריות בעזרת ה"פוטושופ", והריני מוכן ומזומן!
"איזמיר. זוכרת? הלכנו יחד לבית ספר עד שנטשת אותנו בגיל 16....את תמיד צחקת על השם שלי , ואמרת שההורים שלי פשוט דפקו לי את החיים עם הסגידה שלהם לעיר איזמיר....". אנטליה לא השיבה את פני ריקם , וקבענו מפגש בבית הוריה. כן, עדיין הם מתגוררים באותו בית בדיוק. אני דופק על הדלת דפיקה חלושה. אין קול ואין עונה. אני דופק יותר חזק. רק בדפיקה השלישית נפתחת הדלת, ומופיעה הזקנה המכוערת ביותר שראיתי בחיי!
פיה חסר השיניים לחלוטין מכווץ כמו שזיף מיובש. גבות אין לה בכלל. פניה חרושי קמטים כמו שדה בור באמצע הקיץ, וגופה חסר הצורה לבוש בליל צבעים בלתי אפשרי. השפתיים הסדוקות נפערות, ומהן יוצא קול סדוק לא פחות : "מי אתה, ומה אתה רוצה?". "אני מחפש את אנטליה", אני אומר, וקולי צרוד מהתרגשות. "אנטליה? מי זאת?", באה התשובה, ואני מרגיש כאילו מישהו הלם בי בבטן. אני מנסה לשחזר את הטורקית של ילדותי. כמה שנים לא דיברתי בשפה הזאת!
20 שנות מגורים בלונדון, בסטטוס של מעצב מצליח של רהיטי וינטאג' באזור יוקרתי, והאנגלית הפכה כמעט לשפת אם אצלי. אני חוזר ומנסה לדבר עם הזקנה, שמתבוננת בי במבט קשה ובלתי משתף פעולה. השד יודע מי היא בדיוק, שהרי את אימא של אנטליה הכרתי היטב, וזו לא היא. אך לא מנומס לשאול אותה מי היא. בהרגלי הכפר שלנו זה נחשב גסות רוח.
על כן אני מפעיל את כל קסמיי ומתיקות לשוני על הישישה, עד שניצוץ קל בעיניה מראה לי שהתקדמתי קצת. אם אני מבין נכון, הזקנה סובלת מסקלרוזה, ועל כן אפשר לסלוח לה, שבגילה המופלג, 101, היא שוכחת מדי פעם שיש לה נכדה בשם אנטליה. אני תופס עוד רגע עמום של זיכרון אצלה, והיא מוסרת לי שהוריה של אהובתי כבר מתו, ולמעשה אנטליה חזרה מהרפתקאותיה בעולם כדי להיות אתה, עם סבתא שלה, שנותרה בודדה בעולם."היא הבטיחה לי שלא תעזוב אותי עד שאמות", חורק קולה של הזקנה. וברגע שאחרי כן, אני קולט, שכל תוכניות הזוגיות שלי עם אהובת ילדותי, הולכות ומתפוגגות.
ברור לי שהיא לא תעזוב את סבתא שלה. אצלנו בכפר יש כבוד רב לזקני המשפחה, בניגוד גמור למה שקורה במדינות המערב. אין מצב שאנטליה תעבור להתגורר בלונדון, וכל מה שתכננתי במוחי, הופך לאבק דק במחי רגע! אין לי מה לעשות פה. מאוכזב ומתוסכל אני פונה לאחור, ונתקל כמעט חזיתית בנחשולי שיער פראי, שחור, ועיניים שחורות המביטות בי בהתרסה של "נראה אותך אם תצליח לכבוש אותי!". אני קופא על מקומי. לא זוכר מה חשבתי, לא זוכר מה החלטתי, רק נותן לעצמי לטבוע בים הזיכרונות.
איך גנבתי תפוחים מהעץ של השכן כי אנטליה אהבה תפוחים....איך נתתי לה להעתיק , כי היא אף פעם לא טרחה להכין שיעורים...איך נישקתי אותה מתחת לעץ בחצר שלה, רק כדי להראות לה שאני לא מפחד מהאיומים שלה שאבא שלה יייצא אלי עם סכין...איך שברה את לבי כשעזבה בלילה את הכפר, בלי להיפרד ממני, אחרי שסיכמנו שנתחתן.. עיניה של אנטליה מתרככות. אני מרגיש שהזיכרונות חוזרים גם אליה.
אני נוטל את ידה. היא נופלת אל זרועותיי בתנועה חסרת שליטה, ומתייפחת על כתפי. "איזמיר...", היא ממלמלת. "אני כל כך מצטערת שפגעתי בך!". אני מהדק אותה אליי, מלטף את שערה. "זה בסדר...", אני אומר. "עכשיו אני פה. נפצה את עצמנו על הזמן האבוד". אנטליה ממשיכה להתייפח. הסיפור יוצא ממנה בפרצים רטובים, כואבים. רצו לשדך אותה לזקן הכפר, האלמן. אביה איים, שאם לא תעשה זאת, יחתוך את פניה בסכין, והיא לא תוכל להתחתן עם אף אחד אחר....בלילה גמלה בה ההחלטה. היא גנבה את הארנק התפוח של אביה וברחה הרחק מכאן, לאנקרה, הבירה. שם, בעשר אצבעותיה, בנתה את עצמה מחדש. היא הגיעה למעמד של אדריכלית צמרת. כסף לא חסר לה. גברים רבים הכירה, אך מעולם לא הצליחה לשכוח את אהבת ילדותה, את איזמיר....
היא החליטה לשוב לכאן לאחרונה, כששמעה שאביה נפטר, לאחר שלא הצליח להתאושש ממות אשתו. הסבתא הישישה נותרה לבדה. זאת הייתה ההזדמנות לחזור. ואז, מהשמים סידרו לה שאראה אותה באתר ההיכרויות באינטרנט... אני טומן את פניי בשערה, ולא יודע מה לעשות.
אין מצב שהיא תעבור ללונדון, ואין מצב שאני חוזר אחורה, לכפר הפרימיטיבי הזה על ההר. ללא מוצא. כך אני מרגיש. אני נפרד מאנטליה כשאני מסתיר את רגשותיי, ומבטיח לחזור בבוקר ולדבר על התוכניות שלנו. אנטליה קורנת מאושר, היא לא מבחינה בכלום. אני מביט בה מבט אחרון, יודע שמחר גם אני, אברח כגנב בלי להיפרד.
בבוקר אני שומע דפיקות עזות בדלת חדרי במלון הקטן של הכפר. אני נקרא בדחיפות לבית של אנטליה. בלי להתגלח, אני רץ לשם. מי יודע מה קרה לאנטליה! אולי היא הרגישה בכוונותיי...מי יודע למה היא מסוגלת...באופייה הסוער היא מסוגלת לכול... אני דוחף את הדלת אפילו בלי לדפוק, ושם, ראשה שחוח ועיניה אדומות מבכי, יושבת אנטליה ליד סבתה הדוממת כאבן.
אני מרגיש צבת לוחצת את לבי. "היא אמרה לי שעכשיו היא יכולה למות בשקט, כי הבעל שלי הגיע סוף סוף", לוחשת אנטליה בדמעות. אני כורע ארצה לידה, מחבק אותה, ומרכין ראשי ביראת כבוד אל מול הגוויה. "תודה לך אישה חכמה ואצילית", אני ממלמל ללא קול.
* כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c) * הסיפור נכתב כחומר למחשבה, שלא כל מה שקשור בטורקיה קשור בחמאס....ובהשראת ציור של חברנו "הנריק הצייר" מהקפה http://cafe.themarker.com/view.php?t=1620197
|
תגובות (62)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אח, תגובה יותר מתוקה מסוכריה!!! יאמי!
טוב שלגמת כדבעי כי היום מאוד חם...
סוכריה מתוקה בימים מרירים...
כל כך טוב שאת מסדרת לנו סוף-טוב-שאפשר-לנשום-בנחת-ולהאמין-שהכל-יהיה-בסדר!
אלומה מדהימה,
איזה סיפור מרגש ומופלא.
וגם התמונה של הנריק הצייר
ממש נפלאה.
אהבתי.
נהנתי.
לגמתי את מנת הרומנטיקה ואני יכולה
להמשיך....
אין כמו סופים טובים.....
תודה ואהבה,
א י ל נ ה
הו, כינרת הנהדרת, כל פעם עם תגובה יותר זוהרת!
איזה כיף לקבל תגובה כזאת ממך, שראה כבר כל כך הרבה בחייו ועדיין מתרגש מסיפור! כל הכבוד - לך!
אלומה,
ספור מדהים , מרגש מאוד וסופו נפלא.
אילנה
כל הכבוד
סיפור מרגש
נתן
הנריק יקירי, תראה איך אנחנו מפנקים את חברינו, כשלכל תגובה אנחנו מודים להם פעמיים... נראה לי שהם לא יזוזו מפה להרבה זמן...
תודה איזמרגד
מרגש כרגיל.....
אהבתי
חן חן על תגובה אנושית נפלאה!
הסיפור נכתב כחומר למחשבה, שלא כל מה שקשור בטורקיה קשור בחמאס..
נפלאה לי האנושיות שבך
ובימים אלו חשוב לאפשר גם לה להיות על הבמה
פנינה, התגובות המושקעות שלך הן משהו-משהו!!!
הדרמטיות המוגזמת היא מסימני המציאות...ע"ע המשט...
כל כך מתאים לרוח הזמן.
יפה מאד.רק את יודעת לרקוח משהו כה יפה.
גם התמונה של הטורקייה מדהימה.
*
הלב פועם בקצה של הנגן...
שימי לב...
סיפורך יפה.
כתיבתך מעולה.
עלי והצליחי בדרכך שלך.
סופרת הקפה.
צהוב מושך צהוב *
יש חדש תחת השמש
וואו, אתה בעצמך סיפור מהלך על שתיים!אני לא מתרגשת ממה שרואים בטלויזיה. את הדברים החשובים באמת לא מראים שם. וגם לא פה. בכל מקרה, אני מקפידה להשאיר את הסיפורים שלי הרחק מהפוליטיקה, ואני בטוחה שגם הנריק בציורו, לא חשב על שום דבר פוליטי, אלא פשוט צייר אישה כפרית מארץ אחרת.
כן, גם אנחנו ידענו את זה עד...לא מזמן ממש...
הציורים שלך פשוט עושים לי את זה. בפעם הקודמת זו הייתה המכשפה המכוערת ליד הטירה...כעת זו הישישה חסרת השיניים...מי שאומר שהכיעור מכוער, לא יודע כמה עוצמה יש בכיעור וכמה השראה...בכלל בכל הציורים שלך יש מין אווירה מכשפת כזאת, שאני מאוד אוהבת!
אל תתאמצי להיזכר. במקום זה תכתבי שיר....
אילנה היקרה, תודה לך
תודה דליה, תודה
תודה לך שטוטית
תודה דבי יקרה
אלומה חברתי היקרה
תודה גדולה לך על הסיפור המקסים ועל שבחרת בציור שלי כמקור להשראה
* * * * *
*רומנטית ללא תקנה!
אהבתי את הסיפור גם שהסוף צפוי.
שבוע טוב.
הכל כלול------ב ס י פ ו ר
פוזית*
סיפור יפה עם סוף מעניין
ארי
תודה מקסימה שלי
אחלה אופטימיות....
סופ טוב...הכל טוב...
שיהיה לכולנו
שבוע טוב
*
* פנינה
נ.ב.
הציור מהמהםםם...
ברכות על הציור המופלא של הנריק פשוט נהדר
העלילה התורכית קצת לא דיברה אלי אבל הכל בגלל המצב הפוליטי
הייתי מטיף על הדרמטיות המוגזמת, רק שסבתי מתה שבועיים אחרי חתונתי (הראשונה).
מזל שלא יידעה שהתגרשתי...
הוי סקלרוזה... פעם ידעתי מה זה אבל שכחתי...
*
סיפור נפלא.
*
סיפור יפיפה.
סיפור של דורות...סיפור שיכול להיות עם המשך.
חשבי על כך.
***
שוב צרבת את נשמתי בתגובתך ...
את כותבת נהדר!
כוכב באהבה
אלומה שוב כתבת סיפור נפלא,
אהבה שנצרבה ללב הנשמה....
כזו גם הסבתא קלטה ויכלה לעזוב את העולם....
הציור יפהייפה והלבשת סיפור שהחיה אותו ונתן לו סביבה חיה רבת משמעות!
שבוע נהדר
תמיד ידעתי שאנטליה היא משהו משהו
אבקשך לחזור לנשום ומייד! זקוקה לך חיה ונושמת בסיפור הבא....
ראשית הציור של הנריק נהדר !
אלומה קראתי את הסיפור מהתחלה ועד הסוף
בנשימה עצורה ללא הפסקה
טוב שיש לפעמים happy end
ואת לא מפסיקה להפתיע
כל הכבוד
}{שטוטית
הכי מרגש זה שציירת גדולה מחמיאה לצייר גדול....מתה על שניכם!
פרידה זמנית. עד שארדואן יעוף. או עד שימות. מה שיבוא קודם, וכמה שיותר מהר...
אלומה,
לרגע החסרתי פעימה,
חששתי שאיזמיר באמת עומד לברוח.
אבל כרגיל אצלך,
חייב להיותת סוף טוב.
תודה
הציור של הנריק פשוט מדהים.
שבוע טוב
דבי
אז מה זה בעצם...
"חברים זה לא רק דיבורים,
זה לא רק כוכבים.."
זה קודם כל... מעשים.
וגם בקפה...
ישנה מערכת יחסים של חברים,
הלא כן?
תקנו אותי אם אני טועה תמימה.
תודה.
כוכב* של שבוע טוב ומבורך.
נפלא!!!!
אהבתי במיוחד את הסוף...
שרה.
ahavti a atchala
a emtza ve et a...
rega ein sof
iesh emshech
neshika mi a chaver a mitgaguea mi brasil
יופי של סיפור :)
אהבתי את העלילה ואת הסוף (הצפוי אמנם) אך מרגש :)
את יודעת, נילי יקירתי, אני לא תכננתי כלום מראש. זה פשוט ככה יצא....ואני מאוד שמחה שיצא ככה!
רמי'לה, אם לא היית מתלונן על משהו, הייתי חושבת שזה לא אתה....ולמה עכשיו טורקיה מזווית כזאת דווקא? תשאל את הנריק למה דווקא עכשיו הוא צייר את הכפרייה הטורקית שעוררה את הסיפור שלי לקפוץ החוצה,ואתה יודע שאין לי שליטה על הסיפורים שלי כשהם מחליטים להיכתב...
המילה הכתובה מאד חזקה
טוב שאת ממלאה בסיפורך אותנו באנרגיה טובה
ריגשת יקירה!
כמה חשוב לחשוב חיובי גם בימים טרופים אלה.
את תמיד ראשונה, זריזה שלי!!! ותמיד עם התגובה עתירת התובנות שעושה לי חם בלב!
בראבו !!!
יופי של סיפור. מפגש של דורות ושל אהבות.
כזאת השראה מציור נהדר...
ותורכיה... דוקא עכשיו, יש לה גם צדדים אחרים?... סתאאאם....
שבוע טוב,
רמי
אלומה,
אהבתי את הסיפור.
נוסטלגיה,
אהבת נעורים שנגדעה,
come back
הגורל שידע לסדר את הפגישה המחודשת . . .
והסבתא . . .