מזל, גורל, לא יודע איך תקראו לזה, אבל שם כמו שלה אי אפשר לפספס, כשמנויים כמוני באתר ההיכרויות הבינלאומי love for all , ועדיין מחפשים את האחת והיחידה בגיל 36. אנטליה. לבי פסק לפעום כשראיתי את שמה שם. שיערה השחור גלש על כתפיה בפראות, ועיניים שחורות התריסו מולי, כאומרות – "נראה אותך אם תצליח לכבוש אותי!". התקשיתי להאמין למזלי הטוב. הילדה הכי יפה בכפר, עדיין רווקה. מה זה אם לא אות משמיים, שנועדנו להיות יחד?
הכרטיס שלה היה מבטיח. בוגרת הפקולטה לאדריכלות באנקרה, הבירה, חובבת סרטים אמריקאים משנות ה-50, מטיילת מנוסה שמאחוריה טראקים רבים בהרי ההימלאיה, כותבת שירה....על כל זה רפרפתי והגעתי לשורה התחתונה – "בשנה האחרונה שבה להתגורר בכפר הולדתה בהרי קצ'קר, טורקיה". יש אלוהים! מיד פניתי אליה, מצרף את תמונתי האטרקטיבית ביותר, שבה אני מצולם על מגלשי סקי בפסגת האלפים, שערי הכהה עטור פתותי שלג, משקפי שמש אופנתיים של "רייבאן", ומעיל איכותי על כתפיי הרחבות. את שתי הבלונדיניות הצרפתיות שהצטלמו אתי, חתכתי באכזריות בעזרת ה"פוטושופ", והריני מוכן ומזומן!
"איזמיר. זוכרת? הלכנו יחד לבית ספר עד שנטשת אותנו בגיל 16....את תמיד צחקת על השם שלי , ואמרת שההורים שלי פשוט דפקו לי את החיים עם הסגידה שלהם לעיר איזמיר....". אנטליה לא השיבה את פני ריקם , וקבענו מפגש בבית הוריה. כן, עדיין הם מתגוררים באותו בית בדיוק. אני דופק על הדלת דפיקה חלושה. אין קול ואין עונה. אני דופק יותר חזק. רק בדפיקה השלישית נפתחת הדלת, ומופיעה הזקנה המכוערת ביותר שראיתי בחיי!
פיה חסר השיניים לחלוטין מכווץ כמו שזיף מיובש. גבות אין לה בכלל. פניה חרושי קמטים כמו שדה בור באמצע הקיץ, וגופה חסר הצורה לבוש בליל צבעים בלתי אפשרי. השפתיים הסדוקות נפערות, ומהן יוצא קול סדוק לא פחות : "מי אתה, ומה אתה רוצה?". "אני מחפש את אנטליה", אני אומר, וקולי צרוד מהתרגשות. "אנטליה? מי זאת?", באה התשובה, ואני מרגיש כאילו מישהו הלם בי בבטן. אני מנסה לשחזר את הטורקית של ילדותי. כמה שנים לא דיברתי בשפה הזאת!
20 שנות מגורים בלונדון, בסטטוס של מעצב מצליח של רהיטי וינטאג' באזור יוקרתי, והאנגלית הפכה כמעט לשפת אם אצלי. אני חוזר ומנסה לדבר עם הזקנה, שמתבוננת בי במבט קשה ובלתי משתף פעולה. השד יודע מי היא בדיוק, שהרי את אימא של אנטליה הכרתי היטב, וזו לא היא. אך לא מנומס לשאול אותה מי היא. בהרגלי הכפר שלנו זה נחשב גסות רוח.
על כן אני מפעיל את כל קסמיי ומתיקות לשוני על הישישה, עד שניצוץ קל בעיניה מראה לי שהתקדמתי קצת. אם אני מבין נכון, הזקנה סובלת מסקלרוזה, ועל כן אפשר לסלוח לה, שבגילה המופלג, 101, היא שוכחת מדי פעם שיש לה נכדה בשם אנטליה. אני תופס עוד רגע עמום של זיכרון אצלה, והיא מוסרת לי שהוריה של אהובתי כבר מתו, ולמעשה אנטליה חזרה מהרפתקאותיה בעולם כדי להיות אתה, עם סבתא שלה, שנותרה בודדה בעולם."היא הבטיחה לי שלא תעזוב אותי עד שאמות", חורק קולה של הזקנה. וברגע שאחרי כן, אני קולט, שכל תוכניות הזוגיות שלי עם אהובת ילדותי, הולכות ומתפוגגות.
ברור לי שהיא לא תעזוב את סבתא שלה. אצלנו בכפר יש כבוד רב לזקני המשפחה, בניגוד גמור למה שקורה במדינות המערב. אין מצב שאנטליה תעבור להתגורר בלונדון, וכל מה שתכננתי במוחי, הופך לאבק דק במחי רגע! אין לי מה לעשות פה. מאוכזב ומתוסכל אני פונה לאחור, ונתקל כמעט חזיתית בנחשולי שיער פראי, שחור, ועיניים שחורות המביטות בי בהתרסה של "נראה אותך אם תצליח לכבוש אותי!". אני קופא על מקומי. לא זוכר מה חשבתי, לא זוכר מה החלטתי, רק נותן לעצמי לטבוע בים הזיכרונות.
איך גנבתי תפוחים מהעץ של השכן כי אנטליה אהבה תפוחים....איך נתתי לה להעתיק , כי היא אף פעם לא טרחה להכין שיעורים...איך נישקתי אותה מתחת לעץ בחצר שלה, רק כדי להראות לה שאני לא מפחד מהאיומים שלה שאבא שלה יייצא אלי עם סכין...איך שברה את לבי כשעזבה בלילה את הכפר, בלי להיפרד ממני, אחרי שסיכמנו שנתחתן.. עיניה של אנטליה מתרככות. אני מרגיש שהזיכרונות חוזרים גם אליה.
אני נוטל את ידה. היא נופלת אל זרועותיי בתנועה חסרת שליטה, ומתייפחת על כתפי. "איזמיר...", היא ממלמלת. "אני כל כך מצטערת שפגעתי בך!". אני מהדק אותה אליי, מלטף את שערה. "זה בסדר...", אני אומר. "עכשיו אני פה. נפצה את עצמנו על הזמן האבוד". אנטליה ממשיכה להתייפח. הסיפור יוצא ממנה בפרצים רטובים, כואבים. רצו לשדך אותה לזקן הכפר, האלמן. אביה איים, שאם לא תעשה זאת, יחתוך את פניה בסכין, והיא לא תוכל להתחתן עם אף אחד אחר....בלילה גמלה בה ההחלטה. היא גנבה את הארנק התפוח של אביה וברחה הרחק מכאן, לאנקרה, הבירה. שם, בעשר אצבעותיה, בנתה את עצמה מחדש. היא הגיעה למעמד של אדריכלית צמרת. כסף לא חסר לה. גברים רבים הכירה, אך מעולם לא הצליחה לשכוח את אהבת ילדותה, את איזמיר....
היא החליטה לשוב לכאן לאחרונה, כששמעה שאביה נפטר, לאחר שלא הצליח להתאושש ממות אשתו. הסבתא הישישה נותרה לבדה. זאת הייתה ההזדמנות לחזור. ואז, מהשמים סידרו לה שאראה אותה באתר ההיכרויות באינטרנט... אני טומן את פניי בשערה, ולא יודע מה לעשות.
אין מצב שהיא תעבור ללונדון, ואין מצב שאני חוזר אחורה, לכפר הפרימיטיבי הזה על ההר. ללא מוצא. כך אני מרגיש. אני נפרד מאנטליה כשאני מסתיר את רגשותיי, ומבטיח לחזור בבוקר ולדבר על התוכניות שלנו. אנטליה קורנת מאושר, היא לא מבחינה בכלום. אני מביט בה מבט אחרון, יודע שמחר גם אני, אברח כגנב בלי להיפרד.
בבוקר אני שומע דפיקות עזות בדלת חדרי במלון הקטן של הכפר. אני נקרא בדחיפות לבית של אנטליה. בלי להתגלח, אני רץ לשם. מי יודע מה קרה לאנטליה! אולי היא הרגישה בכוונותיי...מי יודע למה היא מסוגלת...באופייה הסוער היא מסוגלת לכול... אני דוחף את הדלת אפילו בלי לדפוק, ושם, ראשה שחוח ועיניה אדומות מבכי, יושבת אנטליה ליד סבתה הדוממת כאבן.
אני מרגיש צבת לוחצת את לבי. "היא אמרה לי שעכשיו היא יכולה למות בשקט, כי הבעל שלי הגיע סוף סוף", לוחשת אנטליה בדמעות. אני כורע ארצה לידה, מחבק אותה, ומרכין ראשי ביראת כבוד אל מול הגוויה. "תודה לך אישה חכמה ואצילית", אני ממלמל ללא קול.
* כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c) * הסיפור נכתב כחומר למחשבה, שלא כל מה שקשור בטורקיה קשור בחמאס....ובהשראת ציור של חברנו "הנריק הצייר" מהקפה http://cafe.themarker.com/view.php?t=1620197
|