מקהלת צרצרי הנחל גוועה לאיטה. השמש אותתה על הולדת יום חדש. הבורביות[i] פתחו לועיהן אל האור. החווה נעורה לחיים. תרמיל הצד הונח למראשותיו שעה קלה בטרם פקח עין. ברטה עמלה כל הלילה, אפתה פיתות בתנור הברזל, זילפה עליהן מנה גדושה של שמן זית ופיזרה זעתר גדוש שומשומין ומלח, נטלה מלפפונים וזיתים והניחו במנשקה[ii] יחד עם רבע כיכר גבינת עיזים, זיתים כבושים ומלפפונים שחמיצתם טרם באה אל סיום. רעש משאבת הקיטור הדהד מן הנחל, קם על רגליו ויצא אל החצר. תרנגול ארך כרבול נבעת מנוכחותו, צל חיוך עטר את פניו נוכח ניסיון בעל הכנף לרפרף אברותיו בדאייה חסרת חן. מהלך במדרון אל הנחל לרחוץ פניו ולהציץ בפעם האחרונה אל גדתו הצפונית. משעמדו רגליו במים סקר את הכפר מבעד לגבותיו מקפיד להשפיל ראש. ארבע עיזים ירדו להרוות צמאונן ממֵי הנחל, קרבו כדי פסיעה ממנו ואינן מתפעמות כלל מנוכחותו. גרף מים בכפותיו, רחץ פניו ושיער ראשו, משסיים משך בלוריתו לאחור, מתח וסרק באצבעות ידו הימנית ממצחו אל אחורי אוזניו. מבטו נעצר אצל סבך הקנים מתאווה לתנועתם, הנה יציץ ראשה שעל המים, הנה תנפנף בידה, הנה תרמז לו בעיניים כלות.
קולה של ברטה, אמו, בא להזכירו את דוחק השעה: "אינני רואה אותך, צבי, והעגלה כבר כאן". חריקת צירי עגלת הרוקח ושאון פרסות הסוסה הלכו והתעצמו. עמדה אצל שער הברזל במורד שביל חלוקי הנחל. שמע אותה מגלגלת רטינה חסרת פשר. מילים זרות מסתננות בלחש רם. שבוע חלף מאז נדברה עם הרוקח שיבוא ליטול את צבי בעגלתו ויביאו עד אום אל עלק[iii] , שהרי זה, דרך קבע, מהלך בין המושבות והכפרים מוואדי אל חווארת' בדרום בואכה זמרין ושפיה בצפון ושעתו נקובה וזמנו במשורה.
עמדו השניים בצל שורת עצים. עלווה נוטפת טל. שוב חזיון פרידה, שוב כאב אילם, שתיקת הצער מהולה בגעש נתק אם ובן, תקווה וחרדה, אינה נוגעת בו אינו נוגע, מתבוננים כיצד שפירא פותח ארגזו, שולה שקית נייר קטנה שהוכנה מבעוד מועד, שיקוי מרקחת פרי ידו, חופז אל חדר מזכיר הפועלים ויוצא כלעומת שבא, מקפץ על עגלתו, מותח המושכה, צקצוק קצר וכבר פוסעת הסוסה אל שער החווה ועוד מעט יקפוץ העלם ינופף שלום, ימיר הנחל בימים ונהרות אולי היה זה רק חלום, פניו תשא האם תנצור, בימי רעב בימי מחסור, בלילות ודאי ישוב, בחלומה גם ידבר. מתבוננת בעגלה המתרחקת. צבי שלי הלך אל העולם, חולף הרהור בראשה, כמה טרחות עברו עליה עד שהשיגה סטיפנדיה ראוייה ועוד מן הישועיים. הלכה אצל זה הברון הצרפתי. אומרים מייסד ארץ הוא. נדבן. באה אצל הפרנציסקנים, באה אצל הקתוליקים היוונים, עד שלבסוף באה אל הכרמליטים, וכל כולם אוכלים חסדיו. עשרה ימים חלפו מאז שבה ברטה אל החווה החקלאית ובידה ארבעה זהובים ומכתב בחותמו של הברון מרי פול דה פאיילא אל ראש הקולג' הפרוטסטנטי בביירות[iv] שייאות לקבל הנער תחת חסותו וידאג מחסורו.
שפירא השים פעמיו אל הגשר הרעוע. מצדו הצפוני עמדו פלאחים בני דמאיירה וערב אל בּרה ממתינים לרוקח. שוב ירד מן העגלה, פתח ארגז התרופות ושלף בקבוקי זֶלֶף. לאחר שיח מהיר וקבלת התשלום נפרד מעליהם בדרכו מזרחה.
"וצרפתית אתה יודע?", קרע הרוקח את השתיקה. "ז'ה נה פארל פה פרנסה"[v], השיב בלהג מהוקצע ועיניו מחייכות. צחוקו של שפירא נשמע כטרטור משאבת הקיטור שעל הנחל, חנוק וקטוע. "ומה אתה מבקש ללמוד?", שאל כששבה אליו נשימתו. "מדעים". "מדיצינה?" "אולי". "רופא יהודי בארץ ישראל?" "אולי". "מה אולי? או, רופא או רוקח. לא?", הקשה שפירא בהשתאות והמשיך: "אני למדתי בהידלברג בבית ספר לרפואה ומדעי הטבע". "אתה רופא?". "אני משורר". שוב פרץ בצחוק ספק שיעול ספק כחכוח. מיד מסר את המושכות לידיו של צבי ושלף מארגזו ספר בכריכה מכורכמת. "אקרא לך שיר", הציע בלבביות הולכת וגוברת. "מזורקה. זה הקצב. שלושה רבעים". עצם עיניו. לא נזקק כלל לספר. המושכות בידיו של צבי. הספר פתוח על ברכיו של שפירא. שעות חולפות. מדי פעם בפעם שואל את צבי אם ערב לו השיר וממשיך הלאה לקרוא מתוך זכרונו. שיר רודף שיר רודף שיר. מרחוק, מעבר לעיקול נראו אדמות אום אל עלק והמבצר שבשיפולי ההר. כאשר קרבו אל שער החצר כבר עמדו סוסיו של רוזנהק רתומים אל עגלה ששילדתה צרפתית ומראָהּ מלבב.
רוזנהק, מפקידי יק"א, כבר ישב בתוכה. לראשו מגבעת צרת תיתורה, שפמו אנוץ לצדדיו כשני תרוודים שידיותיהם מנוגדות. מנוי וגמור היה שיסתפח צבי אל זה הפקיד בדרכו לחיפה. על דרגש הרַכָּב רובץ כמעולף עלם צעיר ששרוולי חולצתו רכוסים עד לכסיותיו וכולו אומר מלכות והדר .
צבי גלש ממקום מושבו נטל את תרמילו בידו האחת וידו השניה נשלחה לעברו של שפירא. "מודה אני למשורר שחרוזיו הובילוני בנועם עד כאן", חייך ולחץ ידו של הרוקח. זה כמו מאן להתיר את כפות הידיים ועוד הוסיף כף אל גו כף יד הצעיר, כמו צרו כפותיים את ידו של צבי והפטיר בלחש: "העונג שלי הוא. שמור על עצמך, רופא יהודי".
אותם ימים של התארגנות ומושבות הארץ טלטלה רבה אוחזתם. מחליפים פטרון בפטרון. פקידי יק"א שזה עתה התוודעו אל הברון רוטשילד פרשו חסותם על מפעלותיו והיו מהלכים לאורכה ורוחבה של הארץ להביא אל ספרי הפקידות את רבוא נכסי הברון שהתפזרו ללא יד מכוונת. רוזנהק שמקום מושבו בחיפה שב זה עתה מחתימת הסכם עם איכרי אום אל עלק שיהיו מחוייבים במכסות ו'יניסו הבור בפני הפרוגרס' ויתעתדו לשמש מצע לבאים בעקבותיהם, שלא אם כן תתקפח תמיכת הפקידות בעצלים הנוהים אחר מנעמים. וכל זאת מחמת הרצון הכללי שתהא הארץ כחלת דבש לעמלים שיבואו בה.
לעת ערב הגיעו לחיפה. ישבו דמומים בקרון אחד. לא החליפו מילה משך כל הנסיעה. משנפרד מעליהם כבר דרכו רגליו בפתח המנזר מקום בו צליינים נוטלים רגליהם וידיהם בטרם יבואו פתח בית אלוהים. גבירה נאוה בשפל מבט פונה אליו שמא יאות להכנס, נותנת בידו פתית סבון ושלמת כותן, כמו ידעה אותו מלפנים וכמו צפתה בואו ואף קראה בשמו ושם משפחתו ואף הובילה אותו אל פשפש מסוייד להפליא וקולה כהמיית התור בוקע ומבקש להזכירו את שעת היציאה ומברכת אותו צרפתית. גם צל חיוך עטו פניה כמו כמעט הושיטה יד להובילו החדרה אך נמלכת בדעתה ופונה לאחור, אל החושך.
הלילה לא הביא מזור. געגוע שעה שמתפרץ, בלהט עוז סוחט הרוח. מזיל דמעה שלא מגעת עד יצוע. הנחל מאחור. ירח מתעקש לחדור מחרך צר. איוושת גלים עקשניים. נמלא החדר אור. דמותה אוחזת כף ידו עיניו פקוחות גומעות פניה הקרבות ומתבהרת בפניו כפסע שובל שמלתה מיצועו, נוטלת יד קפוצה, פותחת, מיישרת, מחדירה אצבעותיה אל מגרעות אצבעותיו מושכת מטה אל המים אל מחבוא קני הסוף, גדה צפונית של נחל. משעלו אל פני המים בעתק נשימה יכול היה לראות את תלתליה המאגלים נטפי מים כמצנפת הוד עטורת אבני חן. לחייה אודם סומק עלומים המִתאנים לאיסורי האיסורים משל בזים לחוק משל נושקים לחושך בגעש עוז רוחה של אהבה הו אהבה היא אהבה אהב אותה עד אצבע חרישית נוקשת דלת הברזל תשים קץ לחזיון. שעת שכוי הגיעה. קם מיצועו. מגשש בחושך. ידו מצאה את רצועת התרמיל, משך לעברו ופרם את שני אבזמיו. שלף פיתה מגולגלת היטב נטל מחצית המלפפון ויצא לרחבת המנזר. כתלי האבן בהקו. שורות שורות של לבנים שרופות סימנו את תוואי השביל המסתלסל משער הכניסה ועד חצר המנזר, שם צדה עינו צללית של מכונית. התקרב אליה. סמל המשולש שקודקודו אל על מצריח מעל פלח אבטיח ואותיות מתכת מובלטות במרכזו. פורד. חייך בינו לבינו. פורד T. זכר את הרכב. היה זה ביולי השנה כאשר חלפה המשלחת האנגלית ליד הגימנסיה בעיר, נעצרה אצל ביתו של המוכתאר להתכבד במי וורדים צוננים. ארבעה קצינים וצרפתי אחד, אמרו ששב ממולדתו, אמרו שמצנאנט גדול היה, שבא למות בארץ, אומרים שהתורכים גרשו אותו בעלב בושת, הביאוהו האנגלים מעשה חסד. השמש אותתה בכֹחל נים המסתרג למערב. שני נזירים פסעו לקראתו. הגבוה בקש ממנו להתיישב במכונית הנמוך פנה אל קדמת הרכב להפעילו. סיבוב מנואלה. טרטור מנוע. יצאו שני הנזירים וצבי את פתח החצר. בחוץ המתינו צעיר וצעירה שנאספו על ידי הנזירים בדרכם צפונה.
בחלון הגבוה הוסט וילון. פול מרי דה פיילא שב אל שולחנו.
[i] בורביה: צמח מטפס ממשפחת הלילניים. אופייני לעמק החוף (boherhavia). [ii] מנשקה: שתיים או שלוש קעריות מתכת. בסיס הקערה העליונה משמש כמכסה לקערה התחתונה. [iii] אום אל עלק: בין רמת הנדיב ובין מבצר שוני. [iv] De Piellat Comte Marie Paul Ame'de`e בשנת 1920 חוזר הברון לארץ מגלות בצרפת ומיד עטים עליו ערבים ויהודים בבקשות תמיכה. [v] Je ne parl pas Francais אני לא דובר צרפתית. |