בסופ"ש הקודם ראיינו אותי לאחד מעיתוני יום שישי בנושא הוצאות לאור קטנות. העמדה שלי (ויסלחו לי בעלי ההוצאות לאור האלו) היא שבדרך כלל עדיף לוותר. הסיבה היא ששוק הספרים בארץ קטן ותחרותי מאוד. להוצאות הגדולות, במיוחד אלו שקשורות לרשתות החנויות יש יתרון גדול על ההוצאות הקטנות בשיווק של ספרים. גם ספרים שיוצאים לאור בהוצאות הגדולות נכשלים הרבה פעמים, רק שבהוצאות הקטנות בנוסף למפח הנפש של הסופר מתווסף גם ההפסד הכלכלי.

(למי שכתב ספר ולא רוצה להשאירו המגירה, הייתי ממליץ לעבוד עם אנשים מקצועיים בתחום, לכתוב את הספר הכי טוב שהוא יכול ולנסות להוציא לאור דרך אחת ההוצאות הגדולות. אם נדחה על ידי כולם,למצוא עורך וגרפיקאי טובים ולהוציא לאור בעצמו. אני לא מתגורר בארץ ולכן לא הייתה לי אפשרות אחרת. בכל מקרה, זה לא הנושא היום.)

"אז מדוע הוצאת לאור בכל זאת בהוצאה קטנה?" שאל אותי העתונאי. "החלטתי להוציא לאור, רק בגלל שהספר שלי מכיל אמירה שהיה מאוד חשוב לי לשתף אותה עם כמה שיותר אנשים," עניתי לו.  במקרה או שלא, ביום בו התפרסמה הכתבה, קיבלתי מכתב מבחורה בשם ענבר שבדיוק חזרה מטיול לדרום אמריקה. בשבילי המכתב הזה הוא התשובה מדוע הוצאתי לאור את הספר שלי. קיבלתי מספר מכתבי תודה מקוראים בהם סיפרו לי כיצד השפיע הספר על חייהם, אבל המכתב הזה, שענבר כתבה עבור החברים שלה, ריגש אותי במיוחד ולכן בחרתי לשתף אתכם ואשמח עם תבחרו לשתף בו את אלו שלדעתכם יכולים להפיק ממנו תועלת.

ענבר, 28 במאי 2010

"עזבו, חבל על הזמן. האוטובוס יוצא עוד 10 דקות, אין מצב שנספיק להגיע ..." - תכירו את יעל, אחותי הקטנה, בת 21 אלופת השליליות. כשהחלטתי לנסוע לפגוש אותה בדרום אמריקה, שכחתי את היכולות הנדירות שלה לראות שחור איפה שרק אפשר וכמובן, להכריז זאת באוזניי כל. טוב, זה לא לקח יותר מיום, כדי להבחין בתכונה המופלאה שלה, היא פשוט לא מסוגלת להתחיל משפט בלי: "איזה באסה ש...."

כמובן שהגענו לתחנה לפני שהאוטובוס עזב ונאלצנו לחכות לו עוד חצי שעה (הבוליביינים לא חזקים בזמנים). על אף שניסיתי להדחיק את חיוך הניצחון, היא קלטה אותי ומיד קפצה למגננה, "אני מעדיפה להכין את עצמי לגרוע מכל והכי הרבה להיות מופתעת לטובה..." הגישה הזו היתה מוכרת לי, עד לא מזמן, גם אני אימצתי אותה באדיקות, בכל זאת, באנו מאותו אבא.

דממה. כבר חצי שעה שהיא לא מקטרת, שקועה בספר, מצחקקת לעצמה תוך כדי קריאה ולפרקים מציקה לי על מנת להקריא לי איזה קטע "קורע" . חברותיה למסע, שישבו ספסל לפנינו ושמעו את צחוקה במהלך הקריאה ביקשו שתפסיק לצטט ושלא תהרוס להם את חווית הקריאה העתידית. הספר מצידו, לא נח לרגע לאורך 18 שעות הנסיעה, כאשר כל אחת מנצלת את תנומתה של השנייה על מנת לחטוף את הספר לעוד פרק עוד שניים.

הגענו ליעד, עיירה קטנה ומגניבה ממנה יוצאים לטרק בן כמה ימים. התארגנו בהוסטל וניגשנו לסוכנות על מנת לסגור את הטיול. להפתעתנו, התקיימו בחירות בעיירה ולכן נאלצנו לדחות את היציאה. אתם כבר יכולים לשער את תגובתה של אחותי הקטנה, חרב עליה עולמה, נדפק לה כל הטיול וכמובן שרק לא קורים הדברים האלה. היא פנתה אלי, "המחבר טוען בספר ש'כל אין הוא יש של משהו אחר', את יכולה להסביר לי מה יש ב'אין טיול'?". מיד צמצמתי את ממדי האסון והבהרתי לה שקודם כל זה לא ש'אין טיול', אנחנו בסך הכל דוחים את היציאה ביום ונפלה בחלקנו ההזדמנות לטייל בעיירה הנפלאה ולנוח מהנסיעה הארוכה, הרי שלפנינו מספר ימים בשטח ובכל זאת, מה זה עוד יום בטיול של חצי שנה...

הופתעתי כשהבחנתי בשינוי שחל ביעל. אגזים אם אומר שבין יום הפכה לאדם חיובי הרואה את החיים על צידם הטוב ביותר, אך היכולת שפיתחה לשנות את נקודת המבט ולבנות מציאות חיובית יותר תרמה להנאת כולנו.

אני ואחותי חונכנו להכין את עצמינו לרע ביותר על מנת שזה, לא יבוא בהפתעה. רבים יסכימו שזוהי דרך בטוחה, שכך תמיד דרוכים ומוכנים להתמודד עם אכזבות, אסונות וכו'. מלבד העובדה שחשיבה זו יוצרת מציאות שלילית, רבים המקרים בהם יצרנו מציאות כוזבת, ונאלצנו ל"התמודד" עם אכזבה שלא באמת קרתה. אז למה לא ליצור מציאות חיובית? למה לא להיות אופטימיים ולרכוש את הכלים להתמודד עם מצבים פחות נעימים?

"אחת, שתיים ומליון – דרכו של אמן", סחף אותנו למסע אישי ומשותף, במהלכו נוכחנו לגלות את התנהגותינו הפאסיבית במסע חיינו. למדנו להתאים את עצמינו לחיים ולתת להם לנהל אותנו שהרי ישנן סיטואציות שאינן בשליטתינו, "הבוס שלי אדיוט, אני לא יכול לשנות אותו", "יש לי בגרות במתמטיקה, אני חייבת ללמוד, אבל שונאת את המקצוע" וכו'. הסופר אינו מנסה לשכנע את קוראיו שיש ביכולתם לשנות את כל העולם, אך בהחלט, יש להם את היכולת להיות אמנים ולעצב את הדרכים בהן הם חווים סיטואציות אלו.

מכירים את ההוא, זה ששום דבר לא הולך לו, יש לו מזל נאחס וכל הצרות נדבקות אליו? וההיא עם המזל הנדיר הזה, הכל הולך לה בחיים ובכזאת קלות... חשבתם לרגע שאולי אין זה המזל ש"נופל" עליהם אלא הם אלו המזמנים אותו ?? גם אני לא האמנתי שיש ביכולתי לזמן "גורל" טוב יותר. במהלך הקריאה הטלתי ספקות באמונה זו, אבל היום אני מבינה את הכוח הפנימי העצום שיש בי לעצב את חיי כפי שהייתי רוצה,שהרי זו משוואה פשוטה – אם תחייך אל העולם, הוא יחייך אליך בחזרה !  

בעידן של טכנולוגיות מתקדמות ומסובכות, היה חסר לי ספר ידידותי למשתמש שינחה אותי בצורה פשוטה ובאמצעות כלים שברשותי כיצד ל"השתמש" בחיי באופן שישרת את צרכי, כיצד לעצב מציאות מאושרת, לקבל את מי שאני ואת הסובבים אותי ולחיות בשלווה – שהרי זה הבסיס להכול, לא?

עבר כבר חודש מאז שחזרנו. לפני מספר ימים, שיתפה אותי יעל בלבטיה לגבי תחום הלימודים בו תבחר. צפיות הורינו נוכח נתוניה הגבוהים ורצונה לפנות לתחום "קשה" שאינו מבטיח קריירה זוהרת ושכר הולם. האם עליה להכנע לתכתיבי החברה ולעסוק בתחום שאינו מעניין אותה? שמחתי לשמוע את התייחסותה לספרו של ג'ואי אבניאל, וכיצד עזר לה לבחון את האופציות השונות. הזכרתי לה את התנגדותה הראשונית לקרוא את הספר. הסברה היה שבעבר ניסתה לקרוא ספרים מ"סוג זה", אולם אלו היו כבדים, לעיתים משעממים והמשותף לכולם היה שאולי הצליחו לעזור לגיבור הספר אך לא סיפקו את הכלים כיצד ליישם בחיי הקורא.

אם המכתב של ענבר עשה לכם חשק לקנות את הספר, ניתן למצוא אותו (או להזמין) בחנויות סטימצקי וצומת ספרים. הספר נמכר גם באתרים של שתי הרשתות בהנחה.

אם אתם רוצים קודם להציץ בספר, פרסמתי בבלוג שלי שני פרקים מתוכו: