כותרות TheMarker >
    ';

    שכונה - אמנות בעם

    תחילה קראתי לבלוג\"שכונה\".לאחר זמן קצר הסתבר לי שלמלה קונטוציות נוספות המרחיבות את המושג ובכל זאת לא שיניתי את השם כי התכוונתי לדבר על השכונה שלי ועל העיר באר שבע. בסופו של דבר כתבתי קצת על השכונה , על המשפחה, מעט על רגשותי. לעתים גם עסקתי בענייני פוליטיקה וחברה.
    בהתחלה עוד העליתי מספר שירים וסיפורים. אחר כך בעיקר תצלומים, רישומים והדפסים.
    היום אני משנה את השם מתוך כוונה לשנות את ההתנהלות בבלוג ובחיים. ימים יגידו אם הפעם פעלתי כפי שהתכוונתי לפעול . בסופו של דבר העיקר הבריאות.

    פרופיל

    shulamit
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    ארכיון

    האם המלים גרמו לי לבחילה ?

    9 תגובות   יום רביעי, 3/10/07, 18:06

    אכתוב את הפוסט הזה מן הסוף להתחלה. והסוף, מי ישורנו שהרי הוא נוצר כל הזמן כי זולת היושב במרומים ואין במרומים אין איש היודע מה ילד יום, כבר נאמר ש"הכל צפוי והרשות נתונה" . אנהל  יומן העתקת טקסטים מן המחברות למחשב. בקיץ חזרתי לכתוב במחברות בקביעות. כל בוקר אני כותבת "בוקר טוב עולם, בוקר טוב לכולם" ואז אני רושמת את מה שעולה בדעתי. כבר איני זוכרת מדוע חזרתי לכתוב במחברת ולא רק במחשב. נדמה לי שחשתי שאני אובדת בתוך המחשב, נבלעת בו, כאילו כל חיי מתמקדים בתוך הקופסה ומה שמחוצה לו מפסיק להיות רלוונטי שהרי גם בתצלומים אני מטפלת במחשב ומכיוון שקניתי מצלמה דיגיטלית התקצר זמן המעבר מן הלחיצה להטענה למחשב. לעניינינו, מכיוון שחזרתי לכתוב במחברת גם כתבתי "שירים, כלומר מלים סדורות בשורות קצרותץ שזרמו ממוחי לדף באופן אסוציאטיבי אוטומטי, מבלי לעבור כל בקרה. קורה שגם לתוך המחשב אני מקלידה אף כי לא עשיתי זאת בחודשים האחרונים. במחשב הדברים ניצבים לפני ואילו במחברת אני חולפת מבלי לחזור אל הדברים מלבד הפעמים שבהם אני רוצה לחפש שם חומר גלם ליצירה.  הלילה, לא מצאתי שם אוצרות, אולי שורה פה, שורה שם.

     

    כבר 1.35 בלילהה - 4/10. פתאום אני מרגישה לא טוב. יש לי בחילה. אני מקווה שהטקסטים שהעתקתי מתוך המחברת לא אשמים בכך .

     

    שתיתי תה צמחים. נדמה לי שאני מרגישה קצת יותר טוב.

     

     

     

     

    העיקר להיות שמח.

     

     

     

     

     

    מכיוון שאני משנה את הפוסט אני גם משנה את הכותרות .

     

    1. מלים

    2. מלים שלא רוצות להיכתב במחשב

    3. האם המלים גרמו לי לבחילה?

     

     

     

     

     

     

     

    כאן התחלת הפוסט

     

     

     

    כל היום אני מנסה להעתיק מספר טקסטים למחשב ואולי, אולי לעבוד עליהם. לא הרבה, לא נורא. אני בחופשה ארוכה, לאחר חופשה ארוכה לפני תחילת העבודה האינטנסיבית ( אם לא תהינה שביתות) ואיני מצליחה. בעצם, כבר חודש אני מנסה לעשות זאת.

    במקום זה אני ( שולינקה - העצמי הילדי ) מצירת במחשב תמונות מלאות חמלה עצמית בשל רודנותה של שולמית (כוונה אל האני הבוגר שלי) . היום אין כבוד למבוגרים.למען האמת, אני חשה  יראת כבוד למעט מאד אנשים ורובם כבר מתו. מעניין אם ארכוש לי כבוד לאחר מותי שהרי אומרים " אחרי מות קדושים אמור" . אפרופו מתים, דוצ'י מתה במוצאי 'שמחת תורה'.

    ''

     

    רישום מחשב,  צויר היום במסגרת המרד כנגד המלים וכעת מישנתתי ביטוי לרגשותי אפנה למלים בתקווה שהפעם לא אבהל  מפניהן. 

    כשאני מציירת או מצלמת אני חושבת שאני כותבת שטויות וכשאני כותבת אני חושבת שהציורים שלי והצילומים סתמיים.

    כך אני נעה בין התחומים. לכאורה, יכולתי לשלב בין שניהם אך איני אוהבת לעשות זאת . בעצם, גם זה לא נכון. די, די , די

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (9)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/6/17 13:58:
      צריך להחזיר הרישומים :)
        4/10/07 10:35:

       

      צטט: חיה b 2007-10-04 09:02:48

      שולמית,

      מקווה שאת מרגישה טוב, דברייך עצובים אבל איזה רישומים...

      נהדרים.

      שלום חיה

       

      אנימרגישה יותר טוב ומקווה  שהרגשתי תשתפר. הרישום, מסוג זה, הוא הדבר הטבעי לי ביותר. כאילו הרגשות והמחשבות לובשות צורה על הדף בזרימה מן המוח, הלב ואולי מן הכליות והכבד  לאצבעות. פעם עבדתי בעיקר בציפורן וברפידוגרף . כעת , מדי פעם גם במחשב ( אני לא ממש מסתדרת עם העכבר ועובדת עם תוכנות פדוטות) .לפני שנים רבות קניתי אפילו עט למחשב אך משום מה לא חיברתי אותו.

       

      אני עצובה - שמחה. מפני שבאופן בסיסי יש בי תאוות חיים ועליזות העוזרים לי והיצירה הופכת רגעים של צער לדבר מה שגורם לי הנאה ואם יוצא לי רישום המוצא חן בעיני , גם תחושה של שביעות רצון. אמנם, גם זה חולף די מהר ואני ממשיכה להציק לי ב" נו, זה כל מה שעשית היום? ". כך הגעתי עד הלום. אני מניחה שאסתדר עם זה גם בעתיד.

       כל טוב

      שולמית

       

        4/10/07 10:28:

       

      צטט: אלונה בר יוסף 2007-10-04 02:38:38

      אני לא יכולה לערוך לך את הפוסט ולמחוק מתוכו את המילה האחרונה החוזרת על נזיפתה, די, די, די.

       

      אני כן יכולה אבל לכתוב:

       

      עוד, עוד, עוד. !

       

      alonaby

      שלום אלונה

      הבוקר חשבתי לעצמי מה הפטפטת הזאת על הכתיבה והינה דבריך עונים לי. כך אני מתנהלת כל הזמן. הספק , בעצם, הידיעה שהדברים שאכתוב או אצייר  אינם נחוצים לאיש ,מלווה אותי ולעתים מרפה את ידי אך בתוך השקפת עולמי

      ברור לי שלדבר הזה לא צריכה להיות כל השפעה על היצירה. אני שלא רציתי לחיות בשביל אחרים ולא רציתי שאחרים יחיו בשבילי יוצרת כי זה רצוני כי זאת דרכי לשרו, , להשתייך .

      תודה לך

       כל טוב

      שולמית 

        4/10/07 09:02:

      שולמית,

      מקווה שאת מרגישה טוב, דברייך עצובים אבל איזה רישומים...

      נהדרים.

        4/10/07 02:38:

      אני לא יכולה לערוך לך את הפוסט ולמחוק מתוכו את המילה האחרונה החוזרת על נזיפתה, די, די, די.

       

      אני כן יכולה אבל לכתוב:

       

      עוד, עוד, עוד. !

       

      alonaby

        3/10/07 18:44:

       

      צטט: levanas 2007-10-03 18:18:04

      אוי שולמית איזה איור עצוב

       

      אני תמיד בוכה כשאני שומעת את השיר: "אל תשליכיני לעת זקנה" של אביהו מדינה.

      נושא כאוב.

       

      שלוםלבנה

       אכן, היחס למבוגרים, בישראל, בעיתי אך אני התכוונתי לצחוק על עצמי וכנראה לא ממש הצלחתי אז הוספתי הערה בסוגריים כדי להבהיר עניין זה ועל כך תודתי לך.

      אשר ל " אל תשליחני לעת זיקנה" :

       בארצנו מתרחשת תופעה משונה כאשר האנשים בגיל מבוגר מתפקדים טוב יותר מאשר פעם ועם זאת נמנעת מרבים מהם  האפשרות לעבוד או לזכות ביחס של כבוד לא בשל גילם אלא בשל מה שהם או מעשיהם. כאילו הזיקנה הוכת אותם לחשובים פחות או מוכשרים פחות .

       למרות מה שנראה בציור ולמרות מה שכתוב אינני עצובה אלא מתבדחת.

       

      מועדים לשמחה

      כל טוב

      שולמית

       

       

       

        3/10/07 18:33:

       

      צטט: אורדן, חגי אורדן 2007-10-03 18:12:36

      חבל. לרחוש כבוד הוא תכונה ויכולת שכיף לחיות איתם. המושא בכלל לא משנה.

      לרחוש כבוד לכולם , מעצים. 

       

       

      אוי שולמית איזה איור עצוב

       

      אני תמיד בוכה כשאני שומעת את השיר: "אל תשליכיני לעת זקנה" של אביהו מדינה.

      נושא כאוב.

      חבל. לרחוש כבוד הוא תכונה ויכולת שכיף לחיות איתם. המושא בכלל לא משנה.

      לרחוש כבוד לכולם , מעצים. 

      תגובות אחרונות