למנהיגנו מאוד נוח להשוות את כיבוש השטחים לכיבושה של צפון קפריסין על ידי טורקיה. האינטרס הישראלי הוא להראות כיצד טורקיה נוהגת בצביעות בעמדתה כלפי ישראל (וכך אכן היא נוהגת).
קשה לנו יותר לדון בעובדה שכמו בישראל, גם בטורקיה זכויות אדם נפגעות בשם רצון הרוב והדמוקרטיה, כאשר בית המשפט העליון נותר שומר מפתנן הכמעט יחידי של אלו. אנו מעדיפים להדחיק שגם בטורקיה, מתייחסים בניכור לאיסטנבול, מרכזה החילוני והליברלי ומדגישים את היותה 'בועה' שאיננה מייצגת את המדינה, על אף תפקודה כשער למסחר ולתיירות אל תוך טורקיה.
נשמע מוכר?
למרות קווי הדימיון הרבים בין המדינות, ממשלת ישראל עדיין מתקשה להסביר מדוע טורקיה, שפניה לכאורה למערב, מתעקשת להתקרב לעולם הערבי, על חשבוננו. קיימת נטייה שלא להבין כיצד מדינה שמנהלת יחסים הדוקים עם ארה"ב ומנהלת משא ומתן להצטרפות לאיחוד האירופי, מצדדת בצורה כה בוטה בשלטון חמאס בעזה.
הקושי של הממשלה לנתח ולהגיב בצורה נבונה להתנהגותה של טורקיה אינו תוצאה של עמימות מדינית מהצד הטורקי, אלא נובע מהכישלון התפיסתי הבסיסי של הממשלה שרואה ביחסי החוץ ובמדיניות הפנים שתי חזיתות נפרדות. כשם שאנו חושבים שהבעיה שלנו בעולם היא "הסברתית" ואיננה תולדה ישירה של ההחלטות החברתיות והערכיות שלנו כלפי פנים, כך קשה לנו לראות שהיחס הטורקי אלינו איננו פרי אסטרטגיה חדשה או תמרון מדיני, אלא תוצר ישיר של מגמות פנימיות המתחוללות כבר תקופה משמעותית בתוך המדינה.
טורקיה, בדומה לנו, נאבקת משחר היווסדה כמדינה מודרנית עם המתח בין זהותה הדתית של אוכלוסייתה לבין מבנה שלטונה החילוני. בניגוד לישראל, אשר לעולם לא הכריעה בנושא, טורקיה בחסותו של אחד מגדולי המדינאים המודרניים, אתאטורק, בחרה להפריד בין אמונתם של אזרחיה לבין ניהולה הפוליטי של המדינה. הכרעה זו שמרה על יציבות עד עליית המפלגה הפרו-אסלאמית ברשות ארדואן לשלטון ב-2002, אחרי כהונה ארוכה מאוד של המפלגות החילונית.
נקודת מפנה זו גם מסמנת את תחילת הכשל הישראלי לזהות את השינוי בכיוון המדיני אליו צועדת טורקיה. לא השכלנו להבין שמפלגה שתומכת באיסור פלילי של קיום יחסים אינטימיים מחוץ לנישואים ובשורה של צעדים נוספים שנוגדים זכויות אדם בסיסיות, אף אם עיניה נשואות לעולם המערבי, ליבה פונה לכיוונים אחרים.
המחקר שקבע שהיכן שקיים סניף של מקדונלד לא תהייה מלחמה, אמנם הוכח כלא רלוונטי לעידן הגלובלי, אך הקשר שהוא מצא בין מדיניות חברתית-כלכלית לבין מדיניות חוץ עדיין עומד. הבחירה של ממשלת ישראל להתעלם מהקשר הזה, בין הביטחוני לחברתי או בין יחסי החוץ לכלכלה, מקשה עליה להגיע להכרעות הנדרשות וגם עוצרת בעדה מלראות את הדיאלקטיקה בהתנהגותה של טורקיה.
כאמור, עצימת העיניים אל מול ההתפתחויות בתוך טורקיה איננה נעצרת בחוסר יכולתה של הממשלה להעריך נכונה את הקשר בין מגמות פוליטיות פנימיות לביטוי הבינלאומי שלהן. היא גם מעמעמת את היכולת להבין כמה דומים האתגרים הניצבים מול ישראל וטורקיה, בזירה המדינית אך, ואולי בעיקר, בזירה הפנימית. שתי המדינות צריכות להחליט האם הן מטפחות בתוכן תרבות ליברלית ומשלמות את המחיר הפוליטי על כך או בוחרות להמשיך להיות מובלת על ידי שיקולים פופלאריים למחוזות של פילוג ושקיעה חברתית.
ההבדל העקרוני שכן קיים בין טורקיה לישראל הוא שאם טורקיה אכן תחליט להתמיד בהתרחקותה הפנימית והחיצונית מהמערב, יש לה למי להתקרב. המהלך הטורקי, אם יושלם, יחליף את מעמדה החלש יחסית בקרב מדינות אירופה לעמדה של עליונות והשפעה בתוך העולם הערבי-מוסלמי.
לעומת זאת, אם ישראל לא תשנה את המגמות הפוליטיות והחברתיות המשתלטות עלייה כיום ושבאות לידי ביטוי גם בהתנהגותה המדינית, היא תתרחק מהמערב, אך מבלי שיהיה לה למי להתקרב.
|