את ביתי דוריס ילדתי בחודש השמיני ,  איך שהיא נולדה  היא נלקחה מייד אל מאחורי הוילון ומשם לחדר אחר, אני שלא חשבתי לרגע שקרה משהו , נרדמתי מותשת מעייפות , הלידה  הייתה קשה ומתישה. התעוררתי בבהלה  בלב הולם , נזכרתי שילדתי  , איפה התינוקת ?? התחלתי לצעוק לאחות "אחות,  אחות "  אבל אף אחד לא ניגש אליי , התרוממתי במיטה והרגשתי איך כולי מתמלאת בנוזל חם של דם , הרגשתי חולשה נוראית , חשבתי שקרה הדבר הכי נורא שתמיד פחדתי ממנו , אולי.. אולי הילדה שלי מתה בלידה ?? ומה אני הולכת לישון , למה לא בדקתי מה קורה איתה, לעזעזאל היקי הזה , יימח שמו , כלב בן כלב, במקום להיות איתי ולעזור  , הוא עזב והלך והשאיר אותי  לבד, התחלתי לבכות ולצעוק. בעודי שוכבת תשושה מבכי ניגשה אליי אחות המחלקה , היא הביא לי פדים ושאלה לשלומי , אמרתי לה שאני רוצה לראות את התינוקת שלי , אך היא אמרה , קודם תתקלחי ואח"כ אני אביא את התינוקת להנקה.דידיתי  למקלחת , עמדתי  מתחת לסילון המים , בוכייה , הרגשתי כל כך בודדה  ומפוחדת , לא היה איתי אף אחד , הרגשתי נטושה , כמו בילדותי .סיימתי להתקלח , התלבשתי בכותנת לילה שהאחות נתנה לי ויצאתי לחדרי.בחדר חיכתה לי האחות עם התינוקת החדשה שלי .איך שראיתי אותה , הרגשתי איך שהלב שלי מפרפר , לקחתי אותה מהאחות והתחלתי לבדוק שהכול אצלה כשורה, ספרתי 5 אצבעות בכל יד 5 אצבעות בכל רגל , נרגעתי – כל כך חששתי מהפגישה עימה.

ההיריון שלי היה קשה כל כך , עברתי אותו לבד , נלחמתי  בנושים , אשר באו לדרוש את הכספים שיקי היה חייב להם , גידלתי לבד את  ביתי יפית ולא היה לי לירה על התחת , הייתי צריכה לנקות בתים בכדי  שיהיה לנו מה לאכול.חודש אחרי הלידה , שמתי לב שמשהו לא בסדר עם שרון , היא לא הייתה מגיבה לנסיונות שלי להצחיק אותה , היא הייתה מזילה ריר , ומסתכלת קדימה , כאילו מאחורי העניים אין כלום , מין מבט חלול וריק כזה.בהתחלה חשבתי , שזה בסדר , הרי תינוקות שנולדו  לא רואים  טוב , אבל אחרי חודש התחיל החשש לעלות ולחנוק לי את הגרון , הילדה הייתה רזה , בקושי אכלה ובנוסף גם לא הגיבה לגירויים , לא היה לי  ממש את הזמן לחשוב יותר מדיי , יפית הייתה בת שנתיים וגם איתה היו לי בעיות , כל הזמן היא הייתה חולה, פעם דלקת באוזניים , אח"כ זה היה עובר לגרון , ושוב חוזר  וכך בין הכביסות והחיתולים הייתי צריכה גם להתפרנס .לחשוב על עצמי לא היה לי זמן , חודשיים אחרי הלידה , נראיתי כמו מקל בית שימוש , כל העצמות שלי בלטו , בקושי אכלתי , כל היום הייתי בלחץ , להניק את שרון , לטפל ביפית וגם להתייצב פעם בשבוע בלשכת התעסוקה .לא היה לי יום ולא לילה, זה היה כמו לגדל תאומים  ואני מה אני , עדיין ילדה קטנה בת 20 וחצי וכבר אימא לשתי קטנטנות , אישה נטושה ושקועה בחובות .מזלי שאחי דני עזר לי , הוא היה האח היחידי שכיבד אותי , שאהב אותי ושעזר לי ,הוא היה מגיע אליי לתל אביב פעם בחודש, בדרך הוא היה עובר בשוק ועושה קניות , בשר , ירקות , אוכל לתינוקות ,כל מה שהייתי נזקקת לו , כל השאר היו חארות כלפיי, עדיין היו  מדברים עליי במשפחה , זונה נשארת זונה , רק שעכשיו לזונה יש שתי בנות ובעל בן זונה שברח מהבית ונעלם השד יודע לאן .אבי  שאהב מאוד את יפית ,היה מגיע פעם בשבוע לביקור , הוא היה עולה על קו 65 מקרית שלום  ויורד אצלי , בא לבקר את הנכדות , הוא היה איש שתקן , לא היה לנו הרבה על מה לדבר , אבל לפחות הוא היה בא לביקור , היה בא  לשעתיים , היה משחק עם הבנות  ואז הולך לשוק , עושה קניות וחוזר הביתה.

היחסים עם אימא שלי היו מרוחקים  יותר, היא למשל הייתה מגיעה אליי לביקור  פעם  בשנה  , כשהיא הייתה צריכה לעשות קניות לראש השנה , היא הייתה  מתייצבת עם  עגלת הקניות שלה כשאבא  עומד  מאחוריה , דופקת על הדלת וקוראת לי מבחוץ , מרוס , מרוס  זו אימא ואני הייתי רצה לדלת כשליבי דופק חזק , מוכנה מראש למה שיקרה במהלך הביקור.

היא הייתה נכנסת כמו מלכה לבית השפחה , הייתה מניחה בצד את עגלת הקניות ואז מתחילה לעשות סיבוב בבית לבדוק את רמת הניקיון ,מזל שהיה לי בית קטן , כך שהסיור שלה היה נגמר מהר, תמיד בתום הסיור לאחר שהיא הייתה מעבירה אצבע על הטלביזיה לבדוק עם יש אבק ולאחר שהיא בדקה אם השירותיים נקיים היא הייתה עוברת למטבח ואבוי לי אם היו כלים בכיור באותו יום ,  היא הייתה מתחילה לקטר ולהתלונן עליי אצלי , מרוס הבית שלך לא נקי , מה את עושה כל היום ?? יושבת עם חברות בחוץ , שותה קפה , תראי את הילדות שלך , מוזנחות , למה  יש לך חיתולים מלאים בקקי, למה כלים בכיור מלוכלכים , מתי שטפת  את הבית , מגעיל , איך יצא לי בת כמוך , אלוהים , תעזור לי כל פעם שאני באה לפה אני מרגישה לפני התקף לב, כמה פעמים אמרתי לך לנקות את השירותים , מ י יודע כמה גברים את מארחת בבית ,איכס ..וכך היא הייתה מקרקרת ומקרקרת , לפעמים הייתי פשוט  מתנתקת , מרגישה כאילו הגוף שלי עומד מולה אבל אני לא שם , הרוח שלי הייתה יוצאת מהגוף והולכת לבדוק מה קורה עם הבנות , בזמנים כאלה לא הרגשתי דבר, לא כעסתי , לא נפגעתי פשוט הייתי שם ריקה ממני והיא הייתה טוחנת לי במוח , מה לעשות מה לא לעשות ואח"כ כשהיא הייתה מתעייפת , היא הייתה מתיישבת על המיטה בסלון  ומבקשת לשתות תה , כי הגרון שלה התייבש מרוב דיבורים .

ואבי במשך כל הזמן הזה היה יושב בסלון על הרצפה עם הקטנות ומשחק איתן , כאילו גם הוא לא שם .מסכן , הוא סובל אותה כבר 40 שנים , אני חושבת שגם הוא פיתח מין יכולת התנתקות כמו שלי , כשהיא פותחת את הפה , אנחנו יוצאים מהגוף . 

אחי יעקוב עדיין שונא  אותי , זונה לא משנה את עורה , זונה נשארת זונה , כך הוא היה  מדבר עליי אצל אחרים , אני לא דיברתי איתו מגיל 12 , השיחות בינינו היו במכות , מזל שהצלחתי לצאת מבית ההורים , אחרת הייתי מבלה היום בגהה, דפוקת ראש , מרוב מכות .

כשדוריס הייתה בגיל שלושה חודשים , הילדה הפסיקה לאכול וכל הזמן בכתה , כבר לא יכולתי לסבול , מה לא עשיתי ,מה לא ניסתי , הילדה סגרה את הפה ולא פתחה אותו לאכול , יומיים שלמים , בערב השני עלה לה  החום והרגשתי איך לאט לאט היא נכבית .קראתי לשכנה שלי מעלי מרסל , "מרסל אני צריכה עזרה"  ומרסל ירדה, התייעצתי איתה מה לעשות והיא אמרה לי מייד לקחת אותה לרופא "אל תדאגי אני אקח את יפית לגן והיא תישאר אצלי עד שתחזרי" לקחתי את דוריס  ורצתי איתה לרופא , הרופא שלח אותנו מיד למיון ילדים ושם התחילו בסדרת בדיקות בינתיים הכניסו לה עירויי , הילדה לא שתתה ולא אכלה והם חששו לחייה ,בצהרים הרופא אמר שהם צריכים לאשפז  אותה  לבדיקות ואם אני רוצה אני יכולה להשאיר אותה לקפוץ הביתה לנוח ו לחזור אחה"צ , אני כמובן שלא יכולתי להשאיר אותה יצאתי החוצה להתקשר לשכנה , למזלי היה לי אסימון אחד בתיק , "הלו מרסל היי , אנחנו נשארות בבית החולים , אני מקווה שנחזור מחר ,זה בסדר שיפית תישאר אצלך ?? " כמובן שהיא הסכימה ,מסכנה היא הייתה רווקה בת 50 ולא היו לה ילדים ובשבילה הבנות שלי היו כמו הבנות שלה .חזרתי רגוע למחלקה .בבוקר לאחר סדרת בדיקות נוספת , הרופא הזמין אותי אליו לחדר ואמר שלביתי יש דלקת ריאות חריפה והם נותנים לה אנטיביוטיקה דרך הווריד, רווח לי לפחות יודעים מה יש לה ואפשר לטפל .נשארנו שבוע בבית החולים , הייתי קופצת מדי יום הביתה  לכמה שעות ואז חוזרת להיות ליד דוריס, בינתיים היא התחילה לאכול ועלתה קצת במשקל .יום לאחר שחזרנו מבית החולים הגיע אליי הביתה שוטר , הוא בא לחקור אותי בקשר לבעלי, הוגשה נגדו תלונה במשטרה על רמאות , המניאק רימה אישה מבוגרת ,הוא הבטיח לה להתחתן איתה ובתמורה היא הלוותה לו  עשרים אלף לירות  אחרי שהוא קיבל את הכסף הוא פשוט נעלם , למזלו הרע האישה הגישה נגדו  תלונה והוא נתפס מבלה בדיזינגוף בדירת חבר.הרגשתי איך שהשמיים נופלים עליי , "מה אתה רוצה  ממני בדיוק ?" שאלתי את השוטר , הוא חייב כספים לאנשים רבים ואת חלק מהאנשים שאנחנו חוקרים בכדי להצליב מידע  אמר השוטר, כאן נשברתי והתחלתי  לבכות , קיללתי את יקי שיישרף בגיהינום , לא ראיתי אותו שנה, הזבל הזה נטש אותי עם שתי תינוקות ואני לא רוצה לשמוע עליו  צעקתי  ואותך אדוני השטור אני לא רוצה לראות פה יותר, השוטר התנצל והלך .

אז הבנתי שזהו , יקי רמאי ונוכל ואם חשבתי  בסתר ליבי שהוא יחזור וביחד נגדל את הילדות , אז המחשבה הזו פרחה ואת מקומה תפס זעם נוראי.

חיי היו קשים מאוד ,   השבוע שלי  התחלק  בין גידול הבנות לעבודה מחוץ לבית , בבוקר הייתי מתעוררת מוקדם מאוד , לחוצה להתחיל את היום ולסיים אותו , הייתי צריכה לנקות את הבית להכין ארוחת צהרים , להוציא את הבנות לגן  ומשם לרוץ ליהושע , זקן אשר טיפלתי בו , לנקות לו ת'בית ,לבשל לו משהו ואז  לחזור הביתה לקבל את הבנות , להגיש ארוחת צהרים , לכבס  , לתלות , לנקות , להוציא את הבנות החוצה לגן משחקים , כך כל יום כל היום הייתי עסוקה בעבודות .מזלי שהיו לי שכנים טובים ,מרסל הייתה שומרת לפעמים על הבנות ואני הייתי יוצאת "לבלות" בשוק ,הולכת לקנות  אוכל , קצת בגדים לבנות שגדלו .

ממולי גרו זוג מזל ומוזו , כל היום הם היו צועקים , על הילדים ואחד על השני אבל בערב , הם היו יוצאים למרפסת הקטנה , עם פיצוחים ובירה ומשחקים קלפים , לפעמים מזל הייתה קוראת לי מרוס בואי לשתות איתנו  ואני הייתי משכיבה את הבנות , משאירה את דלת הבית פתוחה ונכנסת לשכנים , היינו יושבים מפצחים גרעינים ,משחקים קלפים על אגורות .מוז'ו היה  קלפן והוא היה מתאמן עלינו , כך שרוב הזמן הוא היה מלא באגורות ואנחנו היינו צריכות להלוות ממנו .כשדוריס הגיעה לגיל שנה , הרגשתי שמשהו לא בסדר איתה ,היא עדיין לא דיברה, עדיין זחלה על הבטן ,עדיין היה לה את המבט הריק הזה בעניים , יום אחד החלטתי לגשת לרופא לברר מה קורה איתה , אולי צריך לטפל בה שתתחיל ללכת על ארבע ,  יפית בגילה כבר הלכה וזו עדיין שוכבת על הבטן ולא זזה.לאחר סדרת בדיקות , הרופא אמר לי שדוריס  כנראה סובלת מפיגור קל  ומבעיות מוטוריות , הרגשתי איך שהשמיים נופלים עליי פעם שנייה , כל התקוות שלי לחיים רגילים ובריאים , נעלמו , התינוקת הקטנה שלי ,לא סתם לא דיברה, לא סתם היא שוכבת כמו בבובה ולא זזה.באמת משהו לא בסדר איתה ,היו לי רגשות אשמה כל כך כבדים , לא מספיק שהבאתי אותה  לעולם  שבו אין לה חיים נורמאלים כמו לכולם ,היא גם  מפגרת , אלוהים  הבת שלי מפגרת , נכון שזה פיגור קל , אבל עדיין הבת שלי מ  פ  ג  ר  ת .הידיעה הזו גמרה אותי , מה אני עושה עכשיו לאן אני פונה , התחלתי להרביץ לעצמי , , הרגשתי איך אני חוזרת לאותם ימים בהם אחי היה מכה אותי עד  שלא יכולתי לקום , אלוהים תעזור לי בבקשה , בעודי  יושבת ובוכה  בבית ולא יודעת את נפשי מצער , אחי דני  התייצב אצלי לביקור החודשי שלו , הוא נקש על הדלת ואני  בקושי הרמתי את עצמי מהרצפה , סתורת שער  וסרוטת לחיים , פתחתי לו את הדלת ,איך שהוא ראה אותי ,הוא שמט את הקניות והספיק לתפוס אותי לפני שצנחתי מעולפת על הרצפה ,אח"כ הוא סיפר לי שהוא השאיר אותי על הרצפה מעולפת ורץ להביא לי כוס  מים אותם הוא שפך עליי , כשהוא ראה שאינני מתעוררת הוא סטר לי בחוזקה , הרגשתי איך שהוא מצליח להחזיר אותי לגוף והתעוררתי .סיפרתי לו  את מה שהרופא אמר לי  והוא כמובן הזדעזע , אך מיד התעשת ואמר לי שאין מה לעשות וזה רצון האל .היום כשאני  מסתכלת לאחור ,אני שואלת את עצמי איך הצלחתי לשרוד , לשרוד את  המכות , לשרוד את הזלזול, את הכעס של אימי ושל אחי עליי, לשרוד את הבדידות , את חווית הנטישה , את העובדה שנותרתי לבד להתמודד עם שתי תינוקות בעוד שגם אני הייתי עדיין ילדה, איך שרדתי אלוהים יודע.