בחלומות הפרועים שלה היא לא חשבה שתגיע למשרה הזו. בזמן שעבדה איתם לא חשבה שתהפוך להיות אחת מהם. היא בדרך לישיבה הראשונה שלה. לבושה חולצה מכופתרת בצבע שחור גינס ונעלי ספורט.

יום לפני כשצלצל הטלפון, היא לא זיהתה את המספר, הטלפון תפס אותה תוך כדי סידורים אחרונים במשרד שלה רגע לפני שהיא עוזבת אותו, היא ענתה, "הלו". מהקו השני נשמעה העורכת שיום לפני ביקרה אצלה. היא שאלה לשלומה ובקצרה הודיעה לה שהיא רוצה שתגיע לישיבת מערכת. כמעט ללא אויר ניסתה לשמור על קור רוחה ולפני שניתקה הספיקה לקחת את הפרטים לקראת היום הראשון שלה במערכת העיתון. הטלפון הבא היה לחברה שלה.

"הם התקשרו" בישרה לה בהתרגשות

"מה הם אמרו"

"ישיבת מערכת ראשונה שלי מחר ב1 בצהריים".

"מגיע לך. עכשיו את צריכה להראות להם מי את"

בתיק צד היא סידרה לה פנקס ושני עטים, בדקה שתעודת הזהות שלה בארנק והדרכון במגירה. היא הקדימה, מה שהשאיר לה זמן להכיר את האנשים שבמערכת ולסדר את המחשבות לקראת הישיבה. כתב הפלילים, גבר מבוגר בשנות ה- 60 לחייו, קיבל אותה בלבביות ובהבנה. הוא לקח אותה הצידה והבטיח לה שכל עזרה שתצטרך היא תקבל ממנו. היא הרגישה בלפחות נפש אחת שבאמת רוצה בה שם. כל השאר היו עסוקים מול מסכי המחשבים שלהם.

היא חשה כתלמידת בית ספר שקפצה בבת אחת כיתה ומבלי שתרגיש בכך, הבינה שנכנסה לתוך מערבולת שתסחוף אותה.

כשהגיעה נכנסה למשרדה של העורכת לומר שלום, הן העבירו מספר מילים והיא הציגה לה את שולחנה ממנו תוציא את הסיפורים לקוראים שלה. עוד לא עברה חצי שעה והעורכת מתקשרת לשלוחה שלה ומבקשת ממנה להכנס אליה. היא לא הבינה מה קרה אבל חשה שסיפור מתקרב, וביטנה התהפכה.

"את עומדת לבצע לדעתי את התפקיד הקשה ביותר לכתב" אמרה לה העורכת "אני מוציאה אותך לשטח אבל לא לבד. בגלל שזו הפעם הראשונה שלך אני מצרפת אלייך כתב ותיק אבל את כותבת".

היא לא הבינה את המשמעות ואז הוסיפה העורכת "נפל חייל בקרב בלבנון, הוא מבית שאן" היא חשבה לעצמה מה אני קשורה לזה ופתאום זה נפל עליה. היא שולחת אותה לסקר את המשפחה ולהביא עליו פרטים.

את הדרך מעפולה לבית שאן היא לא זכרה. הרכב שייט לו לבד על הכביש, עובר את כלא שטה ויוצא מגבולות העמק, הכביש נגמר ולפניה הופיעה בית שאן. ברכב לפניה נסעו כתב הפלילים והצלם. הם הגיעו יחד, מחפשים את בית המשפחה, בתוך דקות הם היו מולו, ממתינים למודיעים, לקציני הנפגעים, שיגיעו לבשר לבני המשפחה את הנורא מכל. בצד השני של הכביש כבר המתינו מספר אנשים, היא בעסק הזה בקושי שעה איך היא יכולה לדעת מי הם ולמי הם קשורים. לפי הפנים והציוד הנלווה הבינה שהם עיתונאים כמוה. כשניגשה לומר שלום ולהציג את עצמה נתקלה בפנים קפואות ובנחישותה הושיתה את ידה לעברם. לאחר ההצגה החלה לדלות מהם פרטים על המשפחה כל מה שהצליחה היו פרטים כלליים שהספיקו לה כדי לדעת מה התמונה הכללית.

אם המשפחה עדיין לא הגיעה הביתה מהעבודה כך גם האח שעבד מחוץ לעיר והאחות החיילת. כולם מחכים, ההמתנה ארוכה מתמיד. חום יולי כבד ובית שאן לוהטת וגועשת. ההתרגשות והחום החלו לטשטש אותה והיא חשה כבמערבולת. אך תוך דקות מגיעים השכנים ומספקים מידע על החייל ההרוג, שני תורג'מן ומזכירים לה שיש לה עבודה לבצע.

מונית עוצרת, לימים היא תזכור שזהו הסימן של הקצינים המגיעים אל המשפחה להודיע את הבשורה הנוראה. הם הביאו את האם והאחות, האח הגיע לבדו. כולם ממתינים בציפיה דרוכה למשפחה שתחליט אם היא רוצה לדבר עם העיתונאים או לא. את הסבלנות שבציפייה למדה מכתב הפלילים שהגיע איתה, הוא היה מאופק ואדיב ואנשים נמשכו אליו וביקשו לספר לו עוד לפני שהוא שאל.

אחרי המשפחה מגיעות העובדות הסוציאליות, ראש העיר והשכנים מכל עבר. אך המשפחה עדיין בהלם ומסרבת לספר על שני.

הקצינים המיומנים מעודדים את המשפחה לספר על הבן האהוב שרק לפני יום דיברו איתו ושאלו לשלומו. והיא מובלת לתוך הבית שעמדה לידו במשך רוב שעות היום, נכנסת לחדרו הקטן. עד אז לא ידעה בכלל על קיומו של שני ועכשיו היא נמצאת בחדרו. תמונות נערים בביגדי ים באחד החופים שבכנרת, מחוייכים תלויות על הקיר כואבות לעיניים, נראה כאילו לפני דקות נפגשו, התחבקו וחייכו. התמונות בלטו מהקיר כהוכחה לחייו אך קולו השבור של אחיו הבכור  החזיר אותה למציאות, הוא מספר עליו, על אחיו הצעיר ועונה לשאלות הכתבים שנכנסו לחדר.

חום אימים בחדר הקטן וכולם מותשים, לאחר מספר דקות האח נשבר ומבקש להפסיק. כולם יוצאים החוצה. אך היא נאלמת דום ונעמדת ליד חלון הבית החיצוני. היא שומעת את קולות האם בוקעים מתוך הבית, האם מתחננת בפני הקצינים שיחזירו לה את בנה הקטן הביתה והמילים נחרטות בראשה.

בשעות הערב היא נכנסה לדירתה, חברותיה לא נמצאות, היא ניגשת לחדר האמבטיה שוטפת פנים ומסתכלת במראה המומה מהאירועים שעברו עליה ביום הראשון לעבודתה. יש לה חצי שעה והיא צריכה להעיף את הכתבה לעורכת חדשות שממתינה רק לכתבה שלה לסגירת העיתון של יום שישי.

"תחזירו לי את הנחלאי שלי" הכותרת מתנוססת בעמוד השער יחד עם חיוכו של שני ושמה שמופיע בסוף. המומה היא מחפשת את הכתבה בעמודים הראשונים של העיתון, היא מתחילה לקרוא אותה ונעצרת. הדמעות חנקו את גרונה בהפתעה.