ספרים רבותיי, ספרים

כיצד ניצור לעצמנו זהות המבוססת על יסודות קיומיים יציבים? האם ישראל הינה מדינה ללא פריפריה או פריפריה ללא מדינה? וכיצד יכול להיות שעבור שמונה אסירות שונות החיים בחוץ הרבה יותר מאיימים מהחיים בכלא? כל זאת בשלושה ספרים חדשים בספרייה של לסלי.

הספר "אני, פרויקט מיתוג", של קרלו שטרנגר, בוחן לעומק את אי-הנחת הקיומית המתמדת שמקננת בכל מי שחייו קשורים קשר בל-ינותק לרשת הגלובלית. שטרנגר עושה שימוש בפרדיגמה שהתפתחה בעשור האחרון, הפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית הניסויית, וגם בניסיונו רב-השנים כפסיכואנליטיקאי אקזיסטנציאלי. הוא נמנע מעצות אינסטנט בנוסח ספרי העזרה-העצמית, ובמקומן מציע לנו לשקול מחדש את המיתוסים של תרבות ה-just do it, וליצור לעצמנו זהות המושתתת על יסודות אינטלקטואליים וקיומיים יציבים יותר.

בספר "בין שדרות לשדרות רוטשילד  : יחסי מרכז-פריפריה בתרבות הישראלית" (עורכים: עודד היילברונר ומיכאל לוין) ניתקל באסופת מאמרים אשר עוסקת באחת השאלות הרלוונטיות ביותר לחברה הישראלית: האם ישראל הנה מדינה ללא פריפריה או פריפריה ללא מדינה ? משאלה זו נגזרות שאלות נוספות: מי קובע היכן הפריפריה והיכן המרכז? מהם המקורות ההיסטוריים לחלוקה זו ? האם קיים ייחוד ישראלי בחלוקה זו ?  המאמרים דנים ביחסי מרכז-פריפריה מפרספקטיבה בינלאומית.

לסיום, נכנס לחייהן של אסירות בכלא בספר "בכלא אני נחה" (מיכל סופר; עודדה שטיינברג). הספר מכיל שמונה ראיונות עם אסירות שביצעו עבירות קשות, וקיבלו עונשי מאסר כבדים. למרות השוני ביניהן, כל האסירות מייצגות תופעות חברתיות קשות: ילדות חסרה, התעללות פיזית ונפשית, אלימות, בדידות, ניכור ותלישות, התמכרויות, מחלות וקורבנות, העדר רשתות חברתיות והעדר תמיכה נפשית וכלכלית. למרות ההתייחסות הסובייקטיבית השונה של כל אחת מהן, התקבל מהן קול ברור כי הכלא הוא עבורן פחות מאיים מאשר החיים מחוץ לחומות.

קריאה מהנה!