רחבת בית האבות המתה אדם. מכוניות התקבצו אל צדי הדרך הצרה החצובה באבן, כפר ט'ולם נעור לשקט חדש. תחושת ההעדר אפפה את עשרות האנשים שהתקבצו בחדר האוכל. הכסאות הוסטו אל ארבעת הכתלים. המבקשים לנחם נכנסים בדומיה, קרבים אל חאג' עאפיף לוחצים ידו, יש מי המנשק את כף היד בהשתחוות מלאת הדר ויש מי הקד קידה מלאה, או מניד ראש בהכנעה. ארבעה שולחנות עמסו את קומקומי הקפה המר וספלי החרס הזעירים. מדי פעם היה נוטל מי מן המנחמים את אחד הקומקומים ועורך סבב מזיגה בין היושבים. "סידנא", קרע אחד הצעירים את השקט בפנותו אל חאג' עאפיף, מבטו של הזקן הופנה אל הדובר, מאשר את פנייתו. הדובר, צעיר כבן עשרים, שיער ראשו חלק ופסוֹקת פדחתו עשויה למשעי, מתנודד בחוסר נוחות על שקרע את מסכת ההתלחשויות, לחלח לשונו על שפתו התחתונה כמקדים תנועה לאמירה. "אני מבקש להביע את תנחומי בשם 'ביר אל עוודה' ובשם משפחתי ולציין את פועלו של דוקטור מופיד למען המגורשים". השקט התעבה. עיניו של חאג' עפיף התכווצו. "תפסיר סייאסי[i]", הפטיר הזקן כמוכיח את הצעיר. סומק עז קנה לו אחיזה על לחייו של הצעיר. עיניו התרוצצו בארובותיהן כתר אחר ישועת ניצוד. "אסביר לאח הצעיר את דברי, שנשמעו סתומים מה, או אפילו פוגעים, שהרי בא האח בידיים נקיות להביע תנחומיו ויצא נפגע בעצמו מתגובתי הבוטה, על כן יקבל האח תחילה את התנצלותי". הצעיר השעין גו קשיח וזקוף על מסעד הכסא העגלולי כתגובה על כי רווח לו, חיוכו הסגיר תחושותיו והערכתו לדברי התוכחה הסתומים שהנה יבוא עליהם פשר בזה הרגע. "הכרתי את המרחום[ii] בימי הבריחה הגדולה. היו אלו ימים של חוסר תקווה". קהל המאזינים נדרך. "ימים של יאוש", מבחוץ נשמעה צפירה קטועה של מכונית אשר נחסמה ברחבת בית האבות, צפירה הפוסקת בין משפט למשפט מילה למילה "שקר", ירה הזקן מילה אחר מילה, "כניעות". (צפירה) "רמיה". (צפירה) "קלות דעת". (צפירה) "תמימות". (צפירה) התבונן הזקן בצפורני אגודליו המתחככים. "אני זוכר זאת כמו היו הדברים אמש. הידיעות הגיעו ליפו בזו אחר זו. גם מי שאתם קוראים גיבורים ומאדירים את שמם, גם הם בין הפותים והתועים. התרוקנה הארץ בטרם נורתה ירייה. פחד נפל עלינו. כל ידיעה שהגיעה ליפו תפחה ותפחה והטילה מורא כבד בלבבות. שיירות שיירות מזרחה, צפונה, דרומה, מי לקלקיליה מי לטולכרם, מי לעמאן מי לאירביד, מי לזרקא מי לדמשק. הפחד לא פסח על אנשינו האמיצים בצפון, לא על גבורי החיל בשפלה, לא על תושבי הערים, לא עשירים לא דלים, משכילים כבורים. הפחד זרם בעורקי הארץ הזו". עצר את שטף דיבורו ופנה אל הצעיר. "לא אתה ולא אביך, לא סבך ולא סב סבך, אף לא אחד מהם גורש מן הארץ הזו. אסביר לך בלשון פשוטה שאינה משתמעת לשני פנים. אנחנו אבקנים יבשים של אדמה חרבה". נַהַם בקהל. החאג' מחייך בחמלה וסוחט מפיו משפט נוסף: "בני תפרחת שהרוח מאנה לשאת בכנפיה", השקט שב לשרור. "ואם כבר באנו אל רגבי עפר תחוח, באה יד הזדון וביקשה להשיב אותנו אל החורבות. אלפים. עשרות אלפים. מאות אלפים מוגי לב עמסו את הדרכים. מי מבני עמאן יחלוק פת עם מוג לב? מי? מי מבני ארביד, זרקא, מוצול, יחלוק קורת גג? ומים? ובגד? מי?" שאלתו האחרונה של חאג' עפיף נורתה והדי מעופה מהדהדים בחלל האולם. "מי?", שאג הזקן בעיניים בוהקות, נוצצות, רושפות, מוכיחות. "דוקטור מופיד", השיב הזקן לעצמו את הקשב ונימת קולו הרך כמו מלטפת את אוזני המאזינים ומכינה אותם לקראת הספור. "היה זה ביום השמיני של חודש יולי ארבעים ושמונה. אני זוכר את היום. שלושה חודשים של אי וודאות. המלחמה פסקה. יפו החלה לשוב לחיים. רבים שבו לעיר ממחבואם. בבוקרו של יום נורו פגזים ראשונים כמלמדים על סערה חדשה. בני עמֵנו שוב במִהְבּאש[iii]. בחשכת הליל נמלטנו. העמסנו חפצים מועטים על משאית ופנינו מזרחה. אני ואבי וארבעה מאחי הצעירים. אשתי, ירחם אללה על נשמתה, שהייתה בחודשי הריונה האחרונים, נותרה בבית הוריה. תחילה נסענו דרומה ואחר כך מזרחה. לפנות בוקר הגענו אל מחנה של מוגי לב. לא פרקנו את המשאית, עצרנו לאכול. אבא שלי הלך להתייעצות אצל מנהיגי המחנה ושב כעבור שעתיים, אמר שנמתין עד הערב ורק אז נמשיך צפונה. עם רדת לילה המשכנו מסענו לכיוון טולכרם. באשמורת שניה עצרנו את המשאית בחניון עמוס קוצים וחרולים. פרקנו את החפצים. אבי שילם לנהג והלה נהג את הרכב הרחק אל הלילה עד שנעלם כליל בתוך החושך. פרשנו שמיכות מתחת לעץ זית, אכלנו ממעט המזון שנותר, התפללנו ופנינו ליצועינו. עוד טרם זרחה השמש חשתי במגע יד על כתפי, "סבאח אל ח'יר יא אבן אל ח'יר", שמעתי את קולו של המעיר, פקחתי עיני. מעלי התנשאה דמות קסומה ברעמת שיער ששיוותה לה מראה מלא הוד וכאילו משתעשעת בי שארית חלום בהציגה תמונת ישוע של המסיחיין[iv] המוכיח את הבורחים מן האמת. "אני דוקטור מופיד", הציג עצמו בחיוך שחשף טור שיניים בוהק בלובנו. "כשתתעוררו תבואו אלי, אבדוק אתכם, האוהל שלי בקצה הדרך המוליכה אל התל". כך פגשתי בו בפעם הראשונה. מחנה של אלפי בני אדם. מדלת העם. כפריים שעקרו עצמם מאדמתם. ורופא הקושר גורלו בגורלם". "אללה ירחמו", פלט מאן דהו וכמו נתן בכך אות להתמלמלות ולגעש מתון המתפרץ לאחר האזנה ארוכה. טרטור מנוע החריד את המקום. הבהוב כחול. שוטר במדים ואזרח ירדו מג'יפ משטרתי ופנו אל בית האבות פנימה. "סהדי, סהדי", קרא אחד המנחמים. סהדי קם ממקום מושבו ויצא. בחוץ התלחששו השניים עם סהדי ונפרדו בלחיצת יד. שב האחרון למקומו ולחש דבר מה באוזני סרג' שמחברתו הפתוחה הסגירה רישומים בכתב זר. [i] תפסיר סיאסי: פרשנות פוליטית. [ii] אל מרחום: המת. [iii] מהבאש: כלי עץ לכתישת תבלינים. [iv] מסיחיין: נוצרים. |