כותרות TheMarker >
    ';

    ספרים חדשים

    ארכיון

    המזוודה

    0 תגובות   יום שני, 7/6/10, 09:11


    הוצאת "אחוזת בית" שמחה לבשר על צאת  

    המזוודה

    תרגום עברי ראשון לשני רומנים

    מאת הקלאסיקון הסובייטי

    סרגיי דובלטוב 

    תרגום מרוסית, פתח דבר והערות: סיון בסקין 

    (304 עמ', 86 שקל) 

    מפגש עם יצירתו של סרגיי דובלטוב הוא עונג צרוף לכל מי שאוהב ספרות רוסית, וחוויה מתקנת לכל מי שחושש ממנה. דובלטוב, מגדולי הסופרים הרוסים במחצית השנייה של המאה ה-20, חיבר סאטירות שנונות, מלאות חיים – ובעיקר, מצחיקות מאוד - על החיים תחת שלטון המגף הסובייטי. במרכזן עמדה דמותו-שלו: סופר חד אבחנה אך מלא חמלה, שיצירותיו נאסרו לפרסום במולדתו; בן למשפחת אמנים ואנשי ספר, שתרבות רוסית ולא מעט אלכוהול זרמו בעורקיו.  

    במשיכות קו בודדות מצליח דובלטוב לשרטט רגעים אנושיים-אבסורדיים, המתארים בסגנון מושלם את בני תקופתו: עיתונאים כושלים, שתיינים מועדים, פקידים נפוחים, רווקות מזדקנות, עניים מרודים ובוהמיינים החיים בצלה ההולך ומצטמק של האידיאה הקומוניסטית.  

    "השמורה" ו"המזוודה" הם שניים מהרומנים שפירסם דובלטוב בשנותיו בניו יורק. בראשון מתוארות חוויותיו של סופר נרדף, הנאלץ למצוא את פרנסתו בהדרכת סיורים בשמורת פושקין, האזור הכפרי אליו הוגלה המשורר הרוסי הנודע ב-1824, בהוראת הצאר. הסאטירה העוקצנית על "תעשיית פושקין" שפורחת באותם ימים בברית המועצות, היא למעשה שיר אהבה למסורת הספרות הרוסית, וסיפור אישי מרגש על פרידה כפויה של גבר מאשתו ומבתו. ברומן "המזוודה" נפתח אוצר זיכרונות מהמולדת, בדמות מזוודה ישנה מלאה בפריטי לבוש שמתגלה בביתו של סופר גולה. אוסף הזיכרונות שמרכיבים את הרומן מגולל את מוצאם ההזוי של כמה פריטים שנלקחו במזוודה היחידה שדובלטוב לקח עימו בעת הגירתו. 

    זה הספר הראשון מאת סרגיי דובלטוב שאני קוראת, לאחר בירור הסתבר לי שזה הספר השני שתורגם לעברית, הראשון הוא "אנחנו ושכמותו" שעוד לא קראתי, אבל ההיכרות הייתה מענגת. אהבתי את הכתיבה היחסית לא "כבדה" ואפילו מעט משעשעת. בספר שתי נובלות, האחת היא "המזוודה" והשנייה היא "השמורה", שתיהן על גבול האוטוביוגרפייה, ומספרות את סיפורם של הרבה כותבים שהוגלו מארצם בעל כורחם בגלל אופי כתיבתם או נושא כתיבתם.  דובלטוב נוגע בדמויות הצבעוניות בספרו, בנגיעות מכחול אנושיות ולא מנסה לשנות את תכולת המזוודה שבזכרונות. כאשר קראתי הייתה לי תחושה שתכולת המזוודה מונחת לפני הקוראים, וגם שהיא מכילה זכרונות כואבים, קל למולל אותם בין האצבעות.

    סרגיי דובלטוב: הערות ביוגרפיות

    סרגיי דוֹנאטוביץ' דובלטוב נולד ב-3 בספטמבר 1941 בעיר אוּפָה שבמזרח רוסיה, שאליה פונתה משפחתו מלנינגרד (היום סט. פטרבורג) עם תחילת מלחמת העולם השנייה. ב-1944 שבה המשפחה ללנינגרד. אביו היהודי, דוֹנאט מֶצ'יק, היה במאי תיאטרון. אמו הארמנית, נורה דובלטובה, היתה שחקנית שהפכה למגיהה. דודתו של הסופר, מרגריטה (מארה) דובלטובה, היתה עורכת ספרותית נחשבת. שנים אחדות לאחר לידתו התגרשו הוריו. סרגיי הצעיר גילה כשרון כתיבה, ציור, ואגרוף. הוא למד בבית ספר לאמנויות והתקבל לפקולטה לפילולוגיה באוניברסיטת לנינגרד. בשנה השלישית נשר מהאוניברסיטה, ננטש על ידי אשתו הראשונה אסיה וגויס לצבא. 

    שירותו הצבאי של דובלטוב העמיד אתגר רציני בפני צעיר אמנותי ממשפחה פטרבורגית: הוא שובץ ליחידה  ששמרה על אסירים פליליים שנכלאו במחנות. המסקנה העיקרית שהסיק משלוש שנותיו כסוהר (1965-1962) היתה שהאסירים וסוהריהם אחד הם, והגיהינום אינו אלא אנו עצמנו. בעקבות שירותו הצבאי, כתב דובלטוב את "האזור", קובץ סיפורים המתארים את הגיהינום הזה. אך רק כעבור שמונה עשרה שנים, לאחר שהיגר לארצות הברית, דובלטוב ערך את סיפורי "האזור" מחדש והוסיף בין הסיפורים פרקים מתוך התכתבותו עם המו"ל האמריקני שלו, שנלוותה כביכול למשלוח הסיפורים. כך פורסם קובץ זה, שנים רבות לאחר שנולד, כאשר הוא משלב את נקודת מבטו של הסוהר הצעיר, עם נקודת מבטו של הסופר הבוגר שהיגר לניו יורק והתרחק בזמן ובמרחב מהגיהינום הסובייטי – רק כדי להבין שהגיהינום ממשיך להתקיים בתוכנו משני צידי התיל הדוקרני והאוקיינוס. 

    לאחר שחרורו, דובלטוב עבד כעיתונאי וכתב פרוזה למגירה. ב-1966 ילדה אשתו השנייה, הלנה, את בתם קטיה. סרגיי הפך להיות מוכר בחוגי הספרות של לנינגרד, שהתאפיינו באותה עת בפעילות ערה וחתרנית. די לציין את הבולט שבאנשי דור זה, יוסף ברודסקי, שהפך ב-1987 לצעיר חתני פרס נובל לספרות. ברודסקי ודובלטוב היו מיודדים, והערכתם ההדדית היתה רבה. אך למרות ההצלחה בחוג הספרותי הצר, דובלטוב כמהּ להיות סופר מקצועי, כלומר לפרסם את ספריו. אך אפילו העורכים הליברליים ביותר בברית המועצות דחו אותם. 

    בחיפוש אחרי  מקום שבו יוכל לפרסם את ספריו, עקר דובלטוב לטאלין, בירת אסטוניה, והתגורר בה בשנים 1976-1972. האזור הבלטי היה ידוע בגישה ליברלית יחסית ובזיקה תרבותית לאירופה, ועל כן דובלטוב קיווה להוציא שם לאור את ספרו. החיים בטאלין עוררו בו תקוות: העיר היתה נעימה ומסבירת פנים; דובלטוב היה בה לעיתונאי מוערך; בת זוגו המקומית, תמרה, ילדה לו בת בשם סשה (או בשמה המלא, אלכסנדרה סרגייבנה, על שמו של פושקין); והעיקר – בהוצאת ספרים מקומית התלהבו מסיפוריו וביקשו להוציאם בכרך אחד. הספר התקבל לתוכנית העבודה של ההוצאה, נערך ואף ירד לדפוס, אך ברגע האחרון הספר הכמעט-מוכן הושמד בהוראת הקג"ב. תלאותיו בדרך אל הספר שלא יצא לאור תוארו ברומן "הספר הבלתי-נראה", שהועבר מערבה ויצא לאור בארצות הברית ב-1977, עוד לפני שהגיע לשם מחברו.חוויותיו של דובלטוב כעיתונאי בטאלין שימשו השראה לספרו "הפּשרה". בתחילת כל סיפור שבקובץ מופיעה ידיעה עיתונאית החתומה על ידי הגיבור העיתונאי. שפת הידיעה היא לעולם שפת-נייר-הזכוכית של העיתונים הסובייטיים. לאחר מכן מופיע סיפור המעשה ה"אמיתי" מאחורי הכנת הידיעה, ולרוב זהו סיפור הזוי שמצטיין בשפה דובלטובית מבריקה. המתח המניע את הספר נוצר, לפיכך, בתוך שתי מערכות: האחת בנויה על שני קטבים של תוכן, השנייה – על שני קטבים של לשון. בהמשך עבד דובלטוב כמדריך סיורים בשמורת פושקין, פרק בחייו שהוביל לכתיבת "השמורה". בשנים אלה כבר פירסם דובלטוב את סיפוריו בכתבי עת ברוסית שראו אור במערב.  בשובו ללנינגרד הספיק לעבוד במערכת של כתב עת לנוער, אך כעבור זמן לא רב גילה שפרסומיו בעיתוני המהגרים שוב משכו את תשומת לבו של הקג"ב. 

    הרדיפות לא איחרו לבוא, וב-1978 היגר דובלטוב, בעקבות רעייתו הלנה, לארצות הברית. יחד איתו היגרו אמו נורה וכלבתו גלאשה. כנהוג באותה עת, וינה שימשה לו כתחנת ביניים. לאחר שכל האישורים התקבלו, הצטרפו הסופר, אמו וכלבתו להלנה ולקטיה, וקבעו את מעונם בסמוך לרחוב 108 שבקווינס, ניו יורק,  בשכונה שתוארה באירוניה חביבה ברומן "בארץ ניכר".  

    בניו יורק הקים דובלטוב, יחד עם  עיתונאים נוספים שהיגרו זה עתה מברית המועצות, עיתון חדש בשפה הרוסית, "נוֹבי אמריקנֶץ" ("האמריקני החדש"). העיתון, שדובלטוב היה עורכו, היווה אלטרנטיבה עצמאית וחצופה לעיתון המהגרים הוותיק, "נוֹבוֹיֶה רוּסקוֹיֶה סלוֹבוֹ". הקמת העיתון והתנהלותו עמדו במרכזו של "העיתון הבלתי-נראה", מעין ספר המשך ל"הספר הבלתי-נראה". שניהם הפכו, בסופו של דבר, לשני חלקיו של ספר אחד ושמו "המלאכה". השנים שבהן ערך את העיתון נחשבו בעיני דובלטוב כשנים המאושרות בחייו. באותה תקופה נולד בנו הצעיר, ניקולס (קוֹליה בפי בני המשפחה). לקראת אמצע שנות ה-80, הפך דובלטוב לסופר מצליח בארצות הברית – אם לא בקרב הקהל הרחב, אז אצל המבקרים וקהל הקוראים האנין הפתוח לספרות מתורגמת. הוא פרסם עשרה סיפורים בכתב העת היוקרתי "ניו יורקר" (הרוסי היחיד שזכה לפרסם ב"ניו יורקר" קודם לכן היה נבוקוב.), וספריו יצאו לאור ברוסית, באנגלית ובשפות אחרות (אם כי דווקא "השמורה", אולי ספרו הטוב ביותר, לא תורגם לאנגלית). ספרים נוספים של דובלטוב שזכו להערכה רבה הם  "אנחנו ושכמותנו", קובץ שכל אחד מסיפוריו מוקדש לדמות צבעונית אחרת ממשפחתו של הסופר; ו"פנקסי הרשימות", קובץ שדובלטוב דאג לפרסם עוד בחייו.  עם זאת, עיקר פרנסתו של דובלטוב בארצות הברית באה מעבודתו כשדרן וכתסריטאי בתחנת הרדיו "ליברטי", ששידרה לברית המועצות מסרים מהמערב.  

    לקראת סוף שנות השמונים, עם התמוטטות הגוש הקומוניסטי,  ספרים שמחבריהם מעולם לא הוזכרו קודם לכן בתקשורת הסובייטית החלו לזכות לעדנה ולצאת לאור במולדת.  בעולם דובר הרוסית הצלחתו של דובלטוב היתה מסחררת. במהרה הוא הפך לאחד היוצרים הנקראים ביותר בספרות הרוסית של המחצית השנייה של המאה העשרים.  אך דובלטוב עצמו לא הספיק ליהנות מפירות ההצלחה במולדת, ואף לא הספיק לבקר בה. ב-1990 הוא נפטר מדום לב פתאומי, כשהוא בן 49 בלבד.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      ציפי ארצי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      רשימת קריאה

      • שירי אהב"ה וזה"ב - הסונטות של לאה גולדברג
      • יומני לאה גולדברג
      • על משכבם בלילות - יהודית רותם
      • תמונות מחיי הכפר - עמוס עוז
      • ברכּוּת של קטיפה - יהודית בר-אל