התרגיל הראשון בשבוע התשיעי חביב ביותר: יש להמציא חמישה תרחישים סבירים או מופרכים שמתארים איך אנחנו מממשים את "זה". אפשר, למשל, לדמיין שמישהי מהדה-מרקר מציעה לנו שותפות ובמקרה היא טיפוס אנרגטי שמבין בעסקים ויודעת איך להקים את "זה", או לדמיין שברגע של השראה כתבנו מכתב לאישיות ידועה שעוסקת בזה והיא מתלהבת ועוזרת לנו להגיע ל-"זה". רצוי לתאר את התרחיש בפרורוט.

למי שה"זה" שלו עדיין לא ברור לו פורטגנג מציעה לעשות את אותו תרגיל אבל הפעם במקום לכתוב איך אנחנו מממשים את "זה", לכתוב איך "זה" נהיה לנו ברור. למשל, אנחנו הולכים לפגישה אצל קוראת בכף יד והיא משוכנעת שהיא יודעת מהו היעוד שלנו או שאנחנו חולמים חלום בלילה שבו אנחנו עוסקים במשהו וכשאנחנו מתעוררים אנחנו יודעים שזה "זה".

עשיתי בהתחלה את התרגיל בגרסתו הראשונה כאשר השתמשתי בבית הספר לאושר כ-"זה" אבל כיוון שאני עדיין לא ממש משוכנעת שזה "זה" חזרתי אחורה ועשיתי את התרגיל גם בגירסתו השנייה. אני לא מרגישה בנוח להביא את התרחישים המסויימים ורק אומר שיש משהו מאוד משחרר ונעים בעשיית התרגיל.

ואולם, המטרה של התרגיל אינה רק לשחרר אותנו אלא גם לנסות לראות אם במבט שני אנחנו מצליחים ללמוד משהו מהתרחישים גם אם הם מופרכים לגמרי. למשל ייתכן שהתרחיש שהמצאנו מלמד אותנו שאנחנו צריכים לסמוך יותר על האינטואיציות שלנו או להיפך להכין תכנית יותר מפורטת כדי לממש את "זה". לכן, פורטגנג מציעה לחזור ולקרוא את התרחישים כמה וכמה פעמים.

מטרה נוספת בהמצאת התרחישים וקריאתם היא לפתוח את המוח שלנו לאפשרויות ועל ידי כך יש סיכוי שנשים לב יותר להזדמנויות שנקרות בדרכנו, גם אם הן שונות מהתרחישים שהמצאנו. ייתכן שאחד התרחישים ימציא לנו רעיון ממשי לדרך להגיע לשם אבל ייתכן שהם רק יעלו על פנינו חיוך. כך או כך, אומרת פורטגנג, הם יפתחו אותנו להזדמנויות ממשיות.