תצלום: תומר אפלבאום

מה זה השטויות האלו על בורגנות בתחום היצירה, שנאמרת בצקצוק לשון על ערן צור. האם הבורגנות היא לא חלק מהוויות היוצר הסגפן? תהיות והרהורים בעקבות יציאת האלבום והמופע החדש, של מי שנוהג להרבות בתכנים הכוללים טקסטים גרוטסקיים, אפלים ובעיקר מיניים

מאת ארן הרשלג 

צריך לקלף את השכבות ולנבור בשכלתנות על מנת לחוש בהבל נשימותיו של ערן צור, באלבום ובמופע החדש שלו "כל מה שאנושי". קשה לשמור על אהבה לאמן לאורך שנים - אומרים המעריצים. תחשבו על זה, האוהדים של צור החותמים את העשור הרביעי בחייהם, גדלו איתו מהימים הגרוטסקיים של "טאטו", או "קרבות תרנגולים" והפכו כנראה לבורגנים מדושני עונג, שלא מתעניינים במוזיקה ומעדיפים להחמיא לעצמם שהם יודעים מי זו ליידי גאגא. במידה והם לא הפכו לבורגנים, הם כנראה יושבים ואומרים תוך צקצוק לשוני, איך צור שגדלו עליו הפך לבורגני ושר שירי חולין. איפה ימי הזימה של "רטוב וחם", או החבירה המוצדקת ליונה וולך וההתבטאויות של "תותים".  עניין ההתברגנות המוטח באמנים לא כל כך מובן, שהרי אנשים בכלל ויוצרים בפרט, אינם צועדים במקום ולמעשה מדווחים דרך השירה, הציור, הפיסול והסיפורת על עולמם הפנימי ועל מה שעובר עליהם. אז כן, אם היוצר עובר חוויית נישואים, לידה, אבל, שבר או הארה - הדבר הראשון שאליו יופנה הגילוי הזה הוא היצירה. לכן בביקורת העיתונאית והאקדמית ישנה הגדרה המחלקת את עולמם של היוצרים לתקופות (אישית/סינתטית/לאומית וכדומה). גם חברי הבורגנים שאלו אותי בהתרסה, "נו אז איך החדש של צור?", עניתי בקצרה שממספר הפעמים ששמעתי אותו, מדובר באלבום שהוא מאוד יצרי ו"צורי", במובן הזה שהמלים בו רושפות, השורות ארוכות, החריזה כמעט ואינה קיימת או מורגשת, על מנת להימנע מחנופה מילולית זולה ולהגיש את הארוחה קרה וגסה עד כמה שאפשר. כן, ככה ערן צור אוהב להתחכך עם מחשבותיו ויצירותיו - הוא אף פעם לא חיפש את הדרך הקלה, ובכל זאת הצליח ועדיין מצליח להישאר ענייני בנוף המוזיקלי הדורסני ולהוציא עוד אלבום שמקשיב לאני הפנימי שלו.

האלבום שמלווה גם בסיבוב הופעות ארצי, נקרא "כל מה שאנושי" שלא במקרה, "העבודה על האלבום  ארכה כשנה", מספר צור, "מתוך המוסיקה והעבודה עליה, הגיעה התובנה לא להשתמש באלקטרוניקה לעזר באלבום הזה. הן מבחינה מוזיקלית והן בדרך העבודה האלבום כשמו כן הוא, כולו מגע יד אדם. מבחינת התכנים, מהטקסטים עולה מתח ברור בין האינטימי והמוגן, לבין החוץ החשוף ולעיתים מאיים. המטרה בהקלטות הייתה להושיט יד למאזין, יד מזמינה אל תוך העולם הפנימי והעכשווי שלי", כך הוא מסכם ואכן עולמו הפנימי העכשווי נע כמו תמיד בין האפל לגלוי, בין הנסתר לחשוף. רוב שירי האלבום נכתבו והולחנו על ידי צור, אך יש גם שיתופי פעולה עם עמיר לב, יובל מסנר, דורון פלסקוב ואוהד בן-ארי שמגיע מהתחום הקלאסי והעשיר את הלחנים בעיבודי מיתרים. קטעי האלבום יוצרים פסיפס המרכיב ארבע עשר שירים שלעיתים חופפים בנושאי הליבה שלהם ובמקרים אחרים הולכים לכיוונים חסרי אג'נדה. כך למשל "בעין הסערה", מתכתב מילולית עם השיר "כל מה שאנושי" ויוצר מקרה מראה מובהק, וכנראה שזו הסיבה שהם שוכנים אחד לצד השני. בראשון הוא מחצין את הגבר החדש והמזדקן, המעורב ומחובר לצד הנשי-אישי שלו "נכון שאני אבא, ראיתי אותם מגיחים לעולם...למדתי לומר להם - זהו הטוב וזהו הרע". בשני, לאותו גבר או לאחד אחר, יש כבר צורך למרוד - לא חשוב במה העיקר למרוד, "מורד הוא קם בבוקר עם צורך עז למרוד למרוד למרוד...את הנואף מאיר הבוקר בתשוקה עזה לנאוף לנאוף לנאוף". המסתורין בסגנון דיוויד לינץ' מתפרץ ב"הגופה", שם צור מביט על עצמו מבחוץ וזועק כי הוא חייב לסלק את הגופה שנשארה לו בחדר. גם כאן יש יישור קו ואמירה משפחתית, "הרי אני כבר אבא לילדים עכשיו". לעומת המלים, הלחן בשיר הזה נגיש ומתפרץ ועם כל אחיזת המקאבריות הגופנית הכתובה, המוזיקה כאילו מרסנת את המלים ואומרת לך שהכל בסדר. כך גם ב"הנפילה", הנראה כשיר המשך, או לפחות מרמז במשהו ל"ערב ב' כסלו", בו קיים בלחן א-סימטריות לאורך השיר, העובר עליות וירידות בין מתח לרפיון, בין תזזיתיות לאיטיות, כאילו היה מדובר במעבדה או סדנה ניסיונית והרפתקנית. צור מקפיד גם באלבום הנוכחי לשלב כוחות ולהציע לחנים לכותבים ולמשוררים עם אפלוליות, שהוא יוכל להתקיים סביבם. כך בשיר המבריק "בחוץ", הוא מלחין את מילותיו של אתגר קרת, וזה הולך כך, "חושך ולילה ומאוד מזדיינים...רק תזכור לגמור בחוץ היא מבקשת...הבחוץ זה הצד של היגאל-עמיר, של האורה נמיר, של המאבק-המורים-ביולי-תמיר...אז גמרתי בפנים...".

טיול המשוררים המכוננים, עובר גם דרך אברהם שלונסקי ויאיר הורוביץ. עם שלונסקי עושה צור חסד ומקפיץ את "דלתות", בעזרת שני אמצעים - לחן רוק המתעלס עם פסנתר ביישן ועדין ובעזרת מרינה מקסימילאן התיאטרלית והמצוינת (למרות הכתם של "כוכב נולד" בעברה).  לא שאין נפילות מתח שעוצרות את הזרימה הקונספטואלית של האלבום. כך למשל השיר "ג'נטלמן", עוצר את התנועה ומחזיר אותך מהבהייה המחשבתית, למציאות הקיומית. תאונת השרשרת לא עוצרת כאן והיא ממשיכה גם ב"חליפה של חייט", שלא מושך את הרכבת במעלה ההר. אבל נקודות החולשה הללו עדיין מותירות אלבום מרשים, מגובש ובלתי בורגני בעליל, המספר במקרה או שלא במקרה, את הסיפור של צור היוצר והאדם.