הספר: אורדורה 3 פרקיםראשונים מתוך 38

TheMarker Cafeגיי אר\"אורדורה-Or'dorae\"הספר: אורדורה 3 פרקיםראשונים מתוך 38

\"אורדורה-Or'dorae\"

הספר: אורדורה 3 פרקיםראשונים מתוך 38

‎1

ספרים

2 תגובות יום שני, 7/6/10, 13:49

החלטתי להעביר לעיונכם את ספרי החדש, "אורדורה"

מדי שבוע תקבלו 3 פרקים ברצף, תהנו ותעבירו את זה הלאה...

הקדשה הספר מוקדש לכול האנשים הטובים השמחים בחלקם! הספר מוקדש לאנשים הירוקים שמצבו של כדור הארץ קרוב ללבם! הספר מוקדש לאותם האנשים שעדיין לא נולדו ושיעזרו לעצמם ולנו להציל את כדור הארץ מהאסון העלול להתרחש בעקבות הניסוי המדעי על כוכב מאדים בשנת 2088! זוהי כנראה הסיבה שקיבלתי בתיקשור את המסר הנ"ל הכלול בספרי: "הפרפר תיאמה והתנגה סנגה". המסרים הרוחניים שבספר והנבואות שבו, נועדו לחזק בנו הקוראים את האמונה באמיתות המסר. דבר המחבר הספר שאתם אוחזים בידיכם כרגע ישמש אותכם כמפה אמיתית למציאת היהלום הגדול ביותר בעולם. שמרו עליו הוא שייך לכם! למעשה הספר הזה הוא יומן המסע האישי שלי מאז קבלת המסר בספרי:"הפרפר תיאמה והתנגה סנגה" ועד היום.ספר שבדיאבד ממרחק של עשר שנים התגלה כספר בעל כוחות מיסתוריים. המגן על קוראיו/בעליו מפני דברים רעים.בנוסף מסתבר כיום שהספר מלא בנבואות ובצפנים לגבי העתיד. עשו לכם זמן, תקומו מחר בבוקר ותתחילו מבראשית, מבראשית. אנו נוהגים להתרפק על העבר ולחשוב "שפעם היה טוב יותר..." מכאן שבעוד כעשרים שנה עדיין נחזור על אותו המשפט... לכן אם ממבט מהעתיד טוב לנו כיום... אז חבל שאנו לא מנצלים כבר היום את התקופה הטובה הזו. אוהב אותכן ואותכם מכול הלב! בלעדיכם אין לעולם הזה תקומה! כול השמות וכול האירועים המוזכרים בספר הם אמיתיים והתרחשו ממש כפי שמסופר! יעקב (רוני) רומנו18 במאי 2010

עבר הזוכר את העבר, מובטחת לו חכמת ההווה. הווה המעניק חומריות ואהבה בהווה, יקבלם בחזרה בעתיד. עתיד הנהנה מחומריות ואהבה, ימתין ללא מורא לאלוהיו. פרק 1 המפגש הראשון והספירה לאחור ביום התשיעי לחודש התשיעי של שנת אלפיים שהיה גם היום השני לקבלת המסר, נודע לי על תחילתה של הספירה לאחור.ספירה האמורה להסתיים לקראת סופה של שנת אלפיים שמונים ושמונה. לטובת צאצאינו שנשאיר כאן, הלוואי והספירה לאחור תתבטל מהעולם.האל הטוב העניק את העולם היפה והמופלא הזה, כפיקדון לאבות אבותינו הקדמוניים, על מנת שיספק את כול מחסוריהם ומאוויהם. מאז ימי בראשית כול דור מפקיד בתורו את העולם הכחול הזה כפיקדון לדור הבא על מנת שיעביר אותו הלאה. זהו פיקדון, זו לא ירושה שאנו יכולים לעשות בה כרצוננו! את העולם הנוכחי קיבלנו מהורינו כפיקדון עבור ילדינו/נכדיהם. בבוא הזמן כשנעזוב אותו עלינו להחזירו לילדינו באותו המצב שקיבלנו ועדיף כמובן במצב סביבתי וחברתי טוב יותר!בכדי שגם הם ישמרו ויעניקו אותו כפיקדון לילדיהם/נכדינו! הכול החל ביום קיץ אחד בתחילת חודש יולי שנת אלפים, בו נתבקשתי על ידי רעייתי להרדים את בתי הקטנה בת החמש שנים.מהר מאוד מצאתי את עצמי יושב ליד מיטתה ומספר לה סיפורי לילה טוב כבקשתה. ביקשה ממני הקטנה סיפור על דוב, מיד שלפתי מזיכרוני סיפור על פו הדוב. רצתה המתוקה סיפור על אריה, שלפתי מזיכרוני את הסיפור התנכי על שמשון הגיבור והאריה שנאמר בו בסופו: 'מעז יצא מתוק,' כשנמצאה חלת הדבש בשלדו של האריה האמיץ. כשביקשה ממני הפיצפונת סיפור על דג גדול… סיפרתי לה את סיפורו של יונה הנביא והלוויתן שבלע אותו... הסידור הנוח עבד יפה במשך כחודשיים ולרוב לקראת סופו של הסיפור, מצאתי את עצמי מספר אותו לנסיכה ישנה… תמיד ישנו יום אחד שבו הכול מתחיל. גם כאן הכול החל ביום שבו ביקשה הנסיכה הקטנה שלי להפסיק לספר לה 'סיפורים מהראש' ולכתוב לה ספר אמיתי."ספר שאני אוכל לאחוז בו," כדבריה…אל תשכחו, ילדונת בת חמש!השבתי לה משהו בסגנון: "לא מוכן, לא יודע." בתקווה שהיא 'תרד' מזה ותניח לי והעיקר שנחזור להסדר הישן והטוב שלנו. אבל לא היא, הילדה השתנתה ולא הייתה מוכנה לוותר לי. כול שינוי של שלושים מעלות במחוג הדקות של שעון היד שלי (חמש דקות), היא הייתה ניגשת אלי ושואלת: "מה עם הספר שלי?"ילדה חמודה בת חמש, הכריזה על מרד.סירבה לאכול, לא הייתה מוכנה לישון באופן מסודר והייתה נרדמת בסלון מול מסך הטלויזיה. הילדה הממושמעת הפכה ברגע ללא ממושמעת לחלוטין.עברו שבועיים ושום דבר לא השתנה, מרד הקטנה נמשך…כהורה, קשה הייתה לי בעיקר, שביתת הרעב שלה ובצר לי החלטתי להיכנע לקטנה. מה גם שאני מעריך שכתיבת ספר או מנגינה או ציור זו הדרך של האנושות לשמר את הרוח לדורות הבאים. יש הרואים את אומנות חיבור האותיות למילים ולמשפטים כמשתווה בחוכמתה לאומנות של כתיבת תווים למוזיקה או לאומנות הבישול. הקשרים והפילטרים בחומר האפור המצוי לנו בין האוזניים, רוקמים עבורנו חוויה אישית המיוחדת לנו בני האדם בעוצמתה ובהערכתה והשונה במקצת מאדם לרעהו הן בחוויה, הן בעוצמה והן בטעם. אבל קודם לכול, שירה או סיפור או תבשיל טוב זה משהו למישהו ובמקרה שלי למישהי מאוד יקרה. חשבתי לעצמי: "על מה ניתן לכתוב?" מיד קפץ לראשי רעיון: 'כתוב לה על פרפר!'יופי של רעיון שיתאים לנסיכה העקשנית שלי שנולדה בשעה טובה, בניתוח קיסרי מוזמן מראש ב- 11.9.1995 אחר הצהרים.בחרתי לכתוב על פרפר צמא בשם תיאמה שבקע מתוך פקעת לבנה ביערות האמזונס בברזיל. פרפר לבן עם פס זהב אמיתי בוהק על כול אחת מכנפיו, פס הזהב מרמז שזה הנסיך שדורות של פרפרים חיכו לו בכמיהה אלפי שנים…התחלה טובה לסיפור ילדים, אבל בנקודה זו נגמרה לי ההשראה…כול ניסיונותיי להמשיך את הסיפור משם כשלו. דבר לא יצא ממוחי המתאמץ והקודח, יבשה לה באר המוזה שלי… יום אחר יום ישבתי מול המחברת שלי. משפט לא נוסף בה, לבד משרבוטים של צורות גיאומטריות סתמיות שיצאו להן בשטף.הקטנה לא התחשבה והמשיכה בבכי לנגן על המיתר האבהי שלי: "מה עם הספר שלי?" לגבי זה היה סיוט! מצב בלתי אפשרי, איך אני אמור לפתור את הבעיה המציקה? את התשובה קבלתי ביום חמישי בשעה שתיים לפנות בוקר…זו השעה שבה התעוררתי משנתי למשמע קול נעים, אוהב ורגיש. קול חרישי אבל מאוד ברור ומוכר. קול המזכיר את הקול שאתה הקורא, אולי שומע ברגע זה. קול שאתה מרגיש חלק ממנו, קול שכייף לשמוע אותו. קול שאתה מקווה שלא ייגמר לעולם. קול שמאוחר יותר שייכתי ל'חברי הטוב', כי כך אני הרגשתי, מרגיש וארגיש כלפיו.במצב רגיל הייתי רץ מיד לחדר המיון בבית החולים הקרוב… אבל תוכן דבריו עצר בעדי מלעשות כך. הקול האוהב שאל אותי: "האם אתה רוצה לכתוב את הספר לבת שלך?""כן," לחשתי."אם כך, גש לשולחן הכתיבה ואני אכתיב לך אותו." לחש הקול.למרות ההפתעה החלטתי לנסות ולזרום עם הקול. שאלתי אותו: "לכתוב במחברת או ישר למחשב?"הקול ענה לי: "כיצד שנוח לך."קמתי מהמיטה ולקחתי מהשידה את המחברת, זו שהחילותי לכתוב בה את הסיפור לילדתי. התיישבתי ליד השולחן בחדר השינה והמתנתי. הייתי לבד בחדר, שאר בני המשפחה לנו באגף אחר של הבית.רק התמקמתי במקומי והקול החל להכתיב לי את הסיפור מאותה הנקודה שהפסקתי, על אודות 'הפרפר תיאמה והתנגה סנגה'. (שמו של הספר)אני זוכר שתוך כדי הכתיבה שאלתי את עצמי: "מעניין עוד כמה זמן אני אשמע את הקול הזה?"הקול דיבר ודיבר משך ארבע לילות וארבע ימים ברצף וכמעט ללא הפסקה.היד כאבה לי מרוב כתיבה, לא הלכתי לעבודה ולא ביצעתי מטלות אחרות. רק ישבתי ורשמתי את מה שהוכתב לי. לא חששתי שהקול יפסיק את סיפורו באמצע, הרגשתי שאני מקבל מסר של שליחות. הבנתי שבנוסף לפתרון בעייתי הקטנה, אני מקבל גם מתנה מאי שם. ההיגיון שבסיפור והשאלות שהוא מעלה, החזיקו אותי ער והעניקו לי את הכוחות והסקרנות לסיים אותו. אני לא זוכר אם אכלתי, אבל אני כן זוכר שלגמתי הרבה מאוד מים. כמו כן שמתי לב לעובדה מעניינת, בכול פעם שהלכתי לשירותים הקול פסק מלספר את סיפורו… לכן כול פעם שכף היד ממש כאבה לי, הייתי ניגש לחדר השירותים. נח שם, מעסה את כף היד הכואבת ועושה התעמלות בתא הצר…לאחר ארבע יממות סיימתי לרשום את הסיפור ולצייר גם את התרשימים שקיבלתי באותה ההזדמנות. תרשימים בעשרה צבעים שונים והמורכבים מהספרה שמונה בתלת-מימד, הלוא היא: התנגה סנגה.חלק מהסיפור שקשור לכוכב מאדים, מזהיר את האנושות שלנו מפני אסון העלול לקרות לה, אם היא תאפשר למדענים לבצע ניסוי חדשני על כוכב הלכת מאדים בשנות השמונים למאה הנוכחית. יתכן שהאזהרה יצאה מוקדם מדי, אבל לא אני קבעתי את העיתוי, הקול המסתורי קבע אותו!הרגשתי המום ומופתע, אבל גם שבע רצון.מחשבה שחולפת לה בראשי: אולי קיבלתי את הנבואה/האזהרה מוקדם כול כך על מנת שיהיו לי כמעט מאה שנים לשכנע את האנושות באמיתותה ושלא יתיחסו אליה כלנבואות קסנדרה?בספר/במסר בפרק 6 "מי רוצה שליחות?" נכתב שבסוף הרבע הראשון למאה הנוכחית (2025) יסתימו 17 שנים של שפל ארוך... אם נחסיר את ה-17 שנים משנת 2025 נקבל את שנת 2008 שבה אמור להתחיל השפל הגדול בארה"ב ובעולם כולו ככתוב במסר. הערה: (את רוב ההערות בספר הוספתי בדיאבד בשלב ההגהה) אמש ברביעי לחודש אוגוסט 2007 סוכנות החלל האמריקנית, נאס"א, שיגרה לחלל רקטה ובה נחתת בשם 'פניקס' ובה חוצב קרח ושבבים רובוטים. הרקטה יצאה למסע של כ- 679 מיליון קילומטרים, בסופם היא צפויה לנחות על המאדים.הערה: לפני שבוע ב- 25 למאי 2008 נחתה הנחתת 'פניקס' בקוטב הצפוני של המאדים וכבר שיגרה תמונות... פרק 2 החוויה בפריז כשאני משחזר את האירוע, אני נזכר שבעבר כבר שמעתי את הקול הנעים הזה. פעם ראשונה הייתה כשהייתי כבן שמונה שנים. המורה שלי למלאכה הסביר לתלמידים הצעירים: "תמיד לפני שאתם משתמשים במכשירי עבודה חדים, תשאלו את עצמכם אם נקטתם בכול כללי הבטיחות הנדרשים!?" בתור ילד ממושמע הייתי שואל את עצמי והקול הנעים הזה היה תמיד עונה לי… עד גיל מאוחר הייתי בטוח שזה ככה עובד אצל כולם… פעם נוספת ששמעתי את הקול הזה בצורה ברורה, הייתה כשכבר הייתי כבן שלושים שנה. טסתי לחופשה באי הירוק השואף לחירות - קורסיקה. בקטע הראשון, טיסת הבוקר לקחה אותי מתל אביב עד לעיר פריז. בשדה התעופה היה עלי להמתין כשש שעות לטיסת ההמשך ליעד המטרה שלי, האי קורסיקה. במקום 'לשרוף' את הזמן בשדה התעופה, החלטתי להעביר את הזמן בטיול קצר בעיר האורות שינוצל בין היתר לארוחת צהרים טעימה. עליתי על רכבת המטרו ובאמצע הדרך שמעתי את קולו של 'חברי': "האם אתה מעוניין לפגוש את חברתך לשעבר מוניק?" את מוניק לא פגשתי שנים מאז שירדה מישראל ולא היה לי שמץ מושג היכן היא בדיוק, ידעתי רק שהיא עובדת בענף האופנה. הסכמתי מיד למשחק, מה כבר היה לי להפסיד שם? הרי רק אני הייתי מודע למשחק... אני זוכר שכמעט בכול תחנה שעצרנו הייתי שואל: "האם לרדת כאן?" ככה בשביל המשחק… והוא היה משיב לי בשלילה. איך שהרכבת נכנסה לתחנת 'סאן לאזר', הוא ענה לי: "אכן, היא נמצאת כאן."ביציאה מתחנת המטרו, הסתבר לי שהגעתי לאזור שבו מצויים בתי המסחר הסיטונאים של יצרני האופנה בצרפת. "יופי! מתחמם," חשבתי לעצמי. לקחתי יוזמה והחלטתי לשבת בבית קפה, תוך כדי שחולפת בראשי המחשבה: 'כשהיא תעבור ממולי, אשרוק לה את שריקתנו הסודית.' פשוט, לא כך? נכנסתי לבית קפה והזמנתי קפה או'לה, למשקה שאנו קוראים לו בבית: קפה עם חלב. ישבתי כמעט שעה ומוניק לא עברה, לא להאמין… (האמת שאני מתגעגע לתקופה הנאיבית של פעם כשהאמנו לכול דבר והבילויים והמשחקים היו בחברותא מחוץ לבית ולא לבד מול מסכי המחשב והפלזמה. כשאני חושב על כך אפילו היריבויות הספורטיביות של פעם נעלמו, היום לצערי האוהדים והשחקנים הם על תנאי. אין להם כול בעיה לעבור מקבוצה לקבוצה, אין נשמה רק אינטרסים. אני גם מתגעגע לתקופה שבה כיבדו אב ואם למען... והדרו פני זקן גם. פעם הזהירו אותנו מנוכלים, היום מעדכנים אותנו מי עדיין ישר... פעם ידענו מי הטובים ומי הרעים, היום זה כבר לא ברור כול כך...)שאלתי אותו: "אחי, היכן היא?" תשובתו הייתה: "מקודם כשירדת לשירותים, היא עברה." "לאן היא הלכה?" שאלתי אותו. התשובה: "היא הלכה לאכול ארוחת צהרים." נותרו לי עוד כשלוש שעות להעביר בפריז ולהשתעשע עימו. מה גם שהפתיעה אותי במקצת העובדה שהוא נשמע, מאוד בוטח בעצמו. "גם אני רוצה לאכול, איכפת לך לקחת אותי אליה?" שאלתי.התשובה: "אין בעיה, אני אדריך אותך אליה." השיחה נשמעה לי הזויה ורציתי כבר לוותר לו, לא נעים… אבל הסקרנות ניצחה אותי, החלטתי להמשיך במשחק. אני מספר לכם במדויק מה שקרה למרות שחלפו מאז הרבה מאוד שנים. 'חברי' אמר לי ביציאה מהקפה לפנות שמאלה, בצומת הבאה הוא ביקש ממני לפנות עוד פעם שמאלה. הגעתי לרחוב קטן שטיפס לו בשיפוע די חד כלפי מעלה. טיפסתי כחמישים מטרים במעלה הרחוב כשהבחנתי במסעדה מצד ימין. שאלתי אותו: "האם היא כאן?" תשובתו הייתה שלילית. "האם איכפת לך שאני אכנס ואסתובב בין הסועדים, אולי היא נמצאת כאן?" שאלתי בחיוך. תשובתו שנאמרה גם כן בחיוך: "לא, היא לא כאן, אבל אתה יכול לבדוק אם אתה חפץ בכך." כמובן שסקרתי את המסעדה, הוא צדק, היא לא הייתה שם. המשכתי לטפס עוד כעשרים מטרים במעלה הרחוב, הפעם המסעדה הייתה מצד שמאל. אותה השאלה ואותה התשובה ולאחריה בדיקה נוספת מצדי, גם הפעם הוא צדק. שלושים מטרים נוספים במעלה הרחוב ומצד שמאל מסעדה נוספת. "נו, אולי היא פה?" שאלתי בחיוך. תשובתו: "אכן! היא נמצאת כאן." אני זוכר ששמחתי שהמשחק המוזר, עומד להסתיים. מה עוד הוא כבר יוכל לומר לי לאחר שלא אמצא אותה? הכניסה למסעדה הייתה מהמדרכה למטה, לכן כשנעמדתי בפתח, המסעדה הייתה פרוסה למרגלותיי. מימין היו שני שולחנות סועדים ומשמאל היו הבר והכניסה למטבח. לא הבחנתי בחברתי, החלטתי להסתובב ולהמשיך הלאה. איך שאני מסתובב על מנת לצאת מפתח הכניסה למסעדה. שואל אותי 'חברי': "לאן אתה הולך? היא כאן." הסתובבתי בחזרה וסקרתי שוב את המסעדה, עדיין לא זיהיתי אותה. שוב פניתי ללכת כשהוא חזר בשנית בדיוק על אותה השאלה.חשתי שהמשחק מתחיל לצאת משליטה. "אם אכנס פנימה ואגע בקיר שממול, זה יספק אותך?" שאלתי אותו. תשובתו הייתה: "כן, רעיון מצוין." אגב תמיד כשהוא רוצה לפרגן לי, הוא חוזר על אותו משפט קצר: "רעיון מצוין," גם כשהרעיון לדעתי הוא לא משהו מיוחד. מופתע ירדתי במדרגות לתוך המסעדה, פסעתי במהירות בכדי לנגוע בקיר שממול ולגמור עם המשחק הזה. איך שאני מגיע לקיר, התברר לי שהמסעדה בנויה בצורת האות ח' וישנו מעבר ימינה לחדר נוסף. ממש בפינת המעבר הרחוקה עם הפנים אלי והגב לקיר, הגברת היפיפייה ישבה. מיד היא זיהתה אותי: "מה אתה עושה פה?" עניתי לה בבדיחות הדעת: "פשוט חיפשתי אותך." חסכתי ממנה את כול הסיפור שזה עתה סיפרתי לכם והיא חסכה ממני את מחיר ארוחת הצהרים. מאז לא פגשתי בה, ידיד משותף סיפר לי שהיא כבר אינה עמנו, ז"ל.לאחר ארוחה צרפתית טעימה בסגנון ביתי והעלאת חוויות משותפות מזמן עבר, מיהרתי לטיסת ההמשך לאי היפה שבו נולד נפוליון. היום אני מתפלא כיצד כול הסיפור המופלא הזה, לא גרם לי להתחיל ולשאול שאלות? כנראה כשאתה צעיר ויפה, חכם ומבורך, בריא ומאושר, עשיר ונדיב, הכול נראה לך טבעי ומובן מאליו. פרק 3 רוחניות והימורים השבוע נפטרה בת דודי החביבה, ציונה. אביה שלום זצ"ל היה צורף זהב בתימן ורצף בארץ ישראל המתחדשת. בנוסף היה תלמיד חכם, חזן ושוחט. בתור ילד בשנות העשרה, אהבתי לבקר אותו ואת רעייתו רבקה. תמיד הוגשו לי שם פיצוחים קלויים ושתייה קרה ובתור ילד שאהב לנשנש, הייתי מרבה לבקר אותם. את מירב זמנו הפנוי היה מקדיש דודי ללימוד עצמי של תורת הנסתר. ביתו היה מלא בספרי תורה וקודש עתיקים שחלקם היה כתוב בכתב יד. אחיה של אמי סיפר לי שבחלקם הוא מעיין רק לאחר שטבל עצמו במקווה השכונתית. היו לו בשבילי סיפורים על קפיצות הדרך שהוא היה מבצע בחצות הליל. הוא סיפר לי שעל ידי כתיבה של אותיות וסימנים על ציפורני אצבעות ידיו, הוא יכול לעוף בלילות ולבקר בארצות חוץ. למרות שפיזית מעולם הוא לא יצא מהארץ מאז שבא בשעריה, דודי היה מאוהב בפריז ואתריה. יום אחד הוא סיפר לי שביקר בלילה הקודם את המקובל זצ"ל הבאבא סאלי ושניהם עפו ביחד לצפת וביקרו בקברו של האר"י הקדוש. בתור ילד לא ייחסתי כול משמעות לסיפוריו, בסתר לבי חשבתי, איזה דמיון מפותח יש לדודי היקר!היום אני כבר לא יודע מה לחשוב, ההרגשה הפנימית שלי אומרת שפספסתי צדיק נסתר שניסה להנחיל לי ידע רב ומיוחד.נחזור ל'שבעה' של בתו הבכורה. אחי הצעיר ואני נסענו לאשדוד על מנת להעניק למנוחה את הכבוד האחרון המגיע לה. לאחר תפילת ערבית וארוחת מצווה שנערכה לכבודה, נשא אחי את הדרשה הבאה: "לאחר סיום השירות הצבאי בא הילד להוריו והודיע להם שהחליט להגר מהארץ ולמצוא את עתידו בארצות הברית. למרות שההורים לא אהבו את הידיעה, האב הודיע לבנו: 'אם זו באמת החלטתך, אני אעזור לך כספית בדרכך החדשה. רק תבטיח לי בני, שתניח שם תפילין ותצלצל אלינו מפעם לפעם, אפילו בגוביינא.' כידוע לכם, היהדות מאמינה שהנחת התפילין מסמלת את שיעבוד השכל והלב לעבודת הבורא ולשמירת הקשר האישי עם הבורא. הבן הסכים ויצא לדרכו החדשה. חודש מאוחר יותר כשהבחין שכספו אוזל, התקשר הבן לאביו ושאל אותו, מה עם הכסף שהובטח לו? האב ביקש מבנו שיגש ויפתח חשבון בנק בעיר שבה הוא מתגורר ושלא ישכח להניח תפילין מדי בוקר. עברו שבועיים נוספים, הבן מתקשר ומספר לאמו שהכסף עדיין לא הגיע. האם שואלת את בעלה: 'מה קורה?' האב ענה לה שבקרוב הוא ישלח לבנם עשר אלף דולר, 'רק תאמרי לו שלא ישכח להניח תפילין.' עוברים שבועות נוספים, הכסף לדברי הבן לא הגיע לבנק ובצר לו הודיע לאמו שהחליט לחזור. לתהיות האם, האב ענה: 'אם זהו רצונו של האל... אז שיחזור.' באמת לאחר מספר ימים הבן הגיע עם מונית משדה התעופה וביקש מאמו שתרד ותשלם לנהג. הבן כולו זועף, הסתגר בחדרו ולא רצה לדבר עם האב. בצר לו ניגש האב לבנו ושאל: 'ירושלים שלי, למה אני מקבל את היחס הזה בני?' הבן ענה: 'מה אתה עושה ממני צחוק? הבטחת ולא קיימת.' האב הביט על בנו בכורו באהבה ואמר: 'בני אהובי אמנם הבטחתי לשלוח לך כסף, אבל גם אתה הבטחת לי שתניח תפילין עלייך.' הבן בחטף: 'אני הנחתי...' פסק ולא סיים את המשפט. האב ניגש לתרמילו של הבן ושלף מתוכו את שקית התפילין. האב הגיש לבן את השקית וביקש ממנו לפתוח אותה. בתוך השקית של התפילין, הייתה מונחת מעטפה קטנה ובתוכה היה שיק בנקאי על סך עשר אלף דולר לפקודת הבן…" אחי המשיך: "זה היה המשל, הנמשל הוא שאבינו שבשמים, האוהב אותנו בכול ליבו, מה הוא רוצה מאתנו בסך הכול? שמפעם לפעם נרים אליו טלפון ונצור עמו קשר. הן דרך הברכות שאנו מברכים על המזון והן מזה שמפעם לפעם נקיים מצוות חשובות שבינינו לבין הזולת. גם אין בקשה לקיים בבת אחת את כול תרי"ג המצוות, כול אחד עם הידע והקצב שלו. כשהאבא יהיה מרוצה מילדיו, גם הילדים יהיו מרוצים ממתנות האב." לאחר שחרורי מהצבא באמצע שנות השבעים, לקחתי את תרמילי וטסתי לאירופה הקלאסית. גרתי מספר שנים בצרפת, איטליה, בלגיה ואנגליה על פי אותו הסדר. יותר מאוחר עברתי גם לעבוד בארצות הברית, תקופות זמן נפלאות שזיכרונותיהן משמרות אותי עד היום. בתור חובב הימורים, הלכתי ללמוד את המקצוע בבית הספר למשחקי הקזינו הממוקם בקזינו של סאן רמו, איטליה. הצד החשבונאי של חישוב סיכוי הזכייה מול הסיכון, עניין אותי. בכול משחקי הקזינו השונים יש יתרון יחסי מובנה לבעלי הקזינו. זה עסק רווחי מאוד לבעלים, מישהו הרי צריך להחזיר להם בחזרה את ההוצאות שלהם על הכיבודים והתפאורה... שנים מספר עסקתי בפיקוח והדרכה בבתי הקזינו השונים. משך השנים כשהייתי מבקר בבתי הקזינו השונים בעולם, לא הייתי משחק אלא רק בודק 'שיטות'. לא היה לי כול צורך פנימי לשחק, אלא רק אתגר שכלי לפצח את השיטה. למרות שאם אשאל, אני יכול להוכיח מתמטית שאין אף שיטה שתהיה מסוגלת לנצח את הקזינו, לאורך זמן. מובן לכם שאני לא מתייחס להימור חד פעמי שבו הכול יכול לקרות. למרות מה שידעתי וכתבתי, הייתי אוהב לעמוד מאחורי שחקנים ששפר עליהם מזלם, עפ"י ערמות הזיטונים שהיו מונחות לפניהם. הייתי רושם את המהלכים שלהם ומנסה למצוא את 'השיטה' שלהם, נהניתי מזה כאילו אני עצמי משחק. עד היום יש לי פנקס עב כרס, המסכם את כול שיטות המשחק החכמות שראיתי. חלקם הניב בזמן הכתיבה, רווחי ענק לבעליהם. אולם בבדיקה מעמיקה שערכתי לאחר מכן ל'שיטה', היא לא החזיקה מים. לילה אחד הייתי עם ידידה בלגית בשם ריטה, בקזינו בעיר הנופש קנואק. נכנסנו לקזינו בסביבות השעה שתיים לפנות בוקר, לאחר בילוי בדיסקוטק המקומי. הייתי במצב רוח מרומם, חלקו נזקף כנראה לקוקטילים הרבים שלגמתי ולבת זוגתי היפה. נכנסנו על מנת לאסוף חבר ישראלי שהעדיף לשחק כול הערב בקזינו, במקום להתלוות אלינו. נעמדתי ליד החבר ושידלתי אותו שיפסיק לשחק, חיכתה לנו עוד נסיעה ארוכה לבריסל, מקום מגורינו. פתאום אני שומע את 'חברי הטוב' שואל אותי בקולו הנעים: "רוצה לדעת את המספרים שייצאו על גלגל הרולטה?" לא עניתי, אבל הוא נתן לי את שלשת המספרים הבאים: "17, 32, 18."לחשתי לריטה שהייתה לידי שאני יודע, אלו מספרים עומדים לצאת וגם ציינתי אותם באוזניה. המוזר הוא שלא עברה בי לרגע המחשבה להוציא מעט כסף ולהניח אותו על המספרים הנ"ל, המספרים יצאו כמובטח לפי אותו הסדר. אני זוכר שריטה הביטה בי לאחר מכן במבט מוזר, אבל גם המקרה הזה לא הקפיץ לי את המודעות לדברים שמעבר. אני נזכר ששנים לאחר המקרה הנ"ל כשהייתי מבקר בבית קזינו, הייתי שואל את עצמי, 'אלו מספרים עומדים לצאת?' וממתין לשווא לשמוע את תשובת הקול הנעים. באותן דקות המתנה הבנתי שנפלה לידי הזדמנות פז שלא ניצלתי אותה. שנים מספר לאחר כתיבת הספר על הפרפר, נזכרתי בכול המקרים הנ"ל שקרו לי ושאלתי את 'חברי': 'למה הפסקת לומר לי את המספרים שייצאו בקזינו, גם כשאלתי אותך?' תשובתו: "בקנואק אמרתי לך את המספרים כיוון שהערכתי שלא תשתמש בהם, זו לא הדרך." הרגשתי עצוב וחסר ביטחון. האם גם הוא לא סומך עלי? חשנו שנינו באווירה הלא נעימה שנוצרה בינו לביני, כי לפתע הוא אמר לי: "שנים רבות אתה מחפש את השיטה, כיצד לנצח במשחק הרולטה ועדיין לא מצאת אותה. אני מוכן להעניק לך את השיטה שבה תוכל לשחק ולנצח במשחק הרולטה. אבל אסור לך לשחק בה ללא אישורי, האם אתה מוכן להצעה?"זה נשמע לי הזוי ולא הייתי בטוח שזה מה ששמעתי. מה גם שמי כמוני יודע שאין שיטה בכלל.שאלתי אותו: "מדוע אתה מציע לי הצעה כזאת?" כשאני מנסה לרמוז לו שייסוג מההצעה, אני אהיה האחרון שירצה להיות נוכח בכישלונו. תשובתו הייתה: "זה יוכיח לך שאתה לא לבד!" לא יכולתי להתאפק והסכמתי לקבל את הצעתו, בחצי הדקה הבאה הוא הסביר לי את סודות השיטה. מיותר לספר שמיד בדקתי אותה והרצתי אותה על המחשב, הוא צודק, יש לו שיטה מנצחת. שיטתו מתומצתת במשפט האומר: "לא חשוב על מה אתה מהמר, חשוב יותר, מתי? היכן? ולמה? אתה מהמר!" ובאנגלית: When? Where? Why? לצערי זה המקסימום שהוא מתיר לי לספר לכם. ניתן ליישם את עצותיו גם לתחומי חיים אחרים: מתי הוא התזמון הנכון? היכן המיקום הנכון? והעיקר למה אתם חושבים שהרעיון/המהלך שלכם טוב?אפרופו הימורים, נזכרתי שבשנת 1973 כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, עבדתי בקזינו הגדול בניס, צרפת ששכן לאורך הטיילת 'החוף הכחול'. פרצה המלחמה ומיד התנדבתי לחזור ארצה בתוקף תפקידי הצבאי שהיה מומחה למחשבי ניווט בחיל האוויר, המבוססים על מערכות ג'ירוסקופים המדמים את תנועתו של כדור הארץ. בקיצור טסתי מיד ארצה ומיד הוצבתי בבסיס חיל האוויר ליד העיר באר שבע. הבעיה שהצוות של החיילים הסדירים נתן את כול התשובות לבעיות שנוצרו, מה גם שכמות המטוסים הרבה שנפלה ביטלה את הצורך לתקן ולבדוק את מחשבי הניווט שלהם...אז מה שנותר לנו המילאומניקים לעשות זה היה לשבת ולשחק קלפים ובעיקר פוקר על כסף.אני שבאתי מהקזינו הגדול של ניס הייתי משוכנע שאני בהשוואה לשאר המילאומניקים, שחקן מליגה אחרת ושאין להם כול סיכוי נגדי...אגב בקזינו לא שיחקתי פוקר בכלל.הקלפים זיהו באיזו שהיא דרך את ביטחוני העצמי הגדול ואת מחשבותיי והם 'התלבשו' לי ביד בצורה מדהימה. בכול סיבוב ללא יוצא מן הכלל זכיתי בכספי השחקנים, משהו מדהים. ככול שביטחוני העצמי גבר ככה הקלפים הטובים ביותר 'התייצבו' בפני כמו נמשכו למגנט. נוצר מצב שלאחר יממה אף אחד לא היה מוכן לשחק נגדי.

דרג את התוכן: