מעולם לא כתבתי לך. שנים שניסיתי להבין מדוע, מדוע ההשראה עוזבת אותי בכל פעם בה עולה בי דמותך, הרי לך אני חב את חיי.

זוכר את הימים שהיית חוזר מהמילואים, את הרגע בו נכנסת עם המדים המאובקים שעד היום איני יכול לשכוח את הריח שנטמע בם, את השניות הארוכות בהן אתה מניף אותי אל על, מחבק, מנשק, ומפנק במתוקים שהבאת מהבסיסים אליהם גויסת.

בשעה שישנם הורים שזונחים את האמונה ומפנים מבט מאשים כלפי היושב במרומים, התחייבת לשבועת האבהות ונשארת נאמן לה החל מהיום בו שכבתי בבית החולים, כחול, מפרפר ומחובר למיליון צינורות מעקב. גם כאשר קראו לך לוותר, גם כאשר ניבאו על פיגור, לקויות נורמטיביות, פגיעה מוטורית חמורה ושאר הערכות שקרני השמש נטשו אותן, לא חדלת מלהאמין שאהיה כמו כולם, שווה בין שווים.

צדקת.

הצעד הראשון שעשיתי בגיל חמש ניתץ את כל ההערכות של הספקנים ההם. הפרכוסים שפסקו שנה קודם יחד עם נטיית ראשי שהלך והזדקף, היו תחילת הבציר שהניבה אמונתך בי.  

אף אחד לא נולד עם רישיון להיות הורה, אולי זו הסיבה לכך שנבצרה ממך היכולת להישאר מאופק בשעה שהתקשיתי לפתור את התרגילים ההם במתמטיקה. אני מניח שהבית בו גדלת, הערכים אותם אימצת וצורת החינוך שקיבלת, כל אלו הובילו לסבלנות הקצרה שהתבטאה בצעקות שמוציאים הורים על ילדיהם. חוסר הזוגיות עם שותפתך ליצירתי כמו גם הריצות למומחים אצלם חיפשת מזור לנכותי, הותירו אותך במרוץ עכברים מתיש, והתוצאות?!...הן נראו על פני השטח.

היום בו הותרת אותה לכל אדם סחפה אותך לתקופה עד כי חייב הייתי לקחת אחריות וללמוד את מה שנער בגיל ארבע עשרה לא אמור ללמוד. ואולי אני חב לך תודה על כך, שהרי שבשעה שנותרת שבר כלי, למדתי לבשל, לכבס, לגהץ, לנקות ולעשות את שאר הדברים שהמגע האימהי כבר לא חלש עליהם.

הימים הובילו אותך לשהות ליד מיטתי ימים כלילות. לצד הניתוחים הקשים וכאבי התופת, נחשפת לכוח רצון ונחישות, נחישות שהראתה לך שאולי הגיע גם זמנך להתגבר על כאב הפרידה ההוא, להישיר מבט ולהמשיך הלאה.

הרבה הישגים אני יכול לזקוף לזכותי, הישגים אליהם לא הייתי מגיע לוליי אמונתך ומסירותך. הישגים שיש בהם חומר ורגש, אך דבר לא ישווה ליום בו הודעת לי שאתה מתחתן בשנית. כל כך שמחתי עבורך אז, כל כך גאה הייתי, אולי משום שאני יודע שכל זה לא היה קורה אם לא הייתי מעז לפרוש כנף ולעזוב את הקן, לעזוב אחרי המון שנים, שנים בהן ויתרת על חייך למען אלו שלי, למען שלא יחסר לי כלום, בטח ובטח שלא אחוש חלילה שאתה מחלק את אהבתך שהיתה פעם שלי, עם דמות נוספת.

אבא יקר שלי,

לו רק ידעת כמה מטורפת המציאות בה אנו חיים, לו רק ידעת כמה מהר נוטשים הורים את ילדיהם, כמה קלה היא עזיבת האמונה. לו רק ידעו הם שאפשר אחרת, שאמונה יכולה לחולל פלאים, והגאווה שבאה בעקבותיה לא משתווה לשום הון כזה או אחר.

רוצה לומר תודה ענקית, על המסירות, ההתמסרות, האהבה, האמונה, הגאווה, הרצון, התמיכה, הליווי, דאגת האב, ההערכה ושאר המעלות שבהן נתברכת ואשר הפכו אותי לאדם טוב יותר, אדם שלמד דרכך אוקיינוס של דברים על אבהות, דברים שוודאי ילוו אותי לימים בהם אזכה להעניק לך את התואר 'סבא'.

אתה לי מודל לחיקוי, ובישראל של 2010, זה כלל לא ברור מאליו.

לעולם אוהב אותך,

בנך.