התעוררתי בשניות וביותר משניות, כמה דקות קודם, עשו עליי מארב. אמבוש ואח"כ לינ'ץ או ההיפך?(זה לא מצחיק השימוש הזה במילים אבל אם הפיקסיס מבטלים לי את ההופעה של העונה אין ספק שזו מלחמה, מלחמת השרדות כדי לא להרגיש פרייארים. אז על כולם מתפוצצים). לא ברור אם היה זה אחד או יותר אבל אין ספק שהוא/ הם חותם השאירו ביג טייים. אני מחוררת עד עמקי נשמתי, כל פינה מנוקדת. 10 מוקדים ורק אלוהים יודע כמה זמן זה לקח. דבר ראשון לקלל, בלי לדעת איפה אני, למה וכמה. אח"כ עלו מלא כותרות, מילים ואמירות. תוך כדי בעיניים עצומות לרווחה הצטיידתי במה שלא עוזר אף פעם גם ככה אבל לא מייאש מלנסות שוב. נמרחתי בחומר הרגעה. עדיין מריצה שורות בראש, התעשתתי והתחלתי לבחון את השטח, להבין את זירת המתח. עיניי נחתו על הכרית שהכילה שאריות קלות של דם. שבע ומדושן דם אדום אדום של קרניבורם אמיתיים מהחצי הארגנטינאי שלי, הוא נח לו סנטימטרים ספורים ממני, ממש בעצלתיים. לא עברו יותר מעוד איזה 4, 5, 6 גג שניות עד שנחת עליו כפכף, שמרח על הקיר את כל המטען העודף שהוא מצץ ממני, הנבלה, דקה קודם. איך הוא מעז לחדור את כל פיסות הסורגים מסוג רשת שהורכבו במיוחד עבור טיפוסים כמוהו. הוא קיבל בראש זה בטוח. אין מנוס, אין הגנה, אין לדעת מתי תהיה הפעם הבאה, עכשיו נשאר רק להתמודד עם הניקובים והצלקות שהשאיר לי לדקה הקרובה של החיים. אז אתעד, לא אשכח ולא אסלח ואחפש עוד כמוהו נוספים לפני שאני חוזרת לשינת הישרים

ושוב, לילה טוב.