ביום שישי הקרוב, החיים – כפי שאני מכירה אותם, עומדים להשתנות. עם שריקת הפתיחה של המונדיאל אני אאבד את השליטה על רוב האספקטים של חיי.

הקורבן הראשון יהיה כמובן סלון הדירה שלי. החדר שבו השקעתי את מירב מאמציי האסתטיים ואת מיטב כספי כדי להפוך ממיצג של סטודנטיאליות תלושה וגבבת רהיטים לא תואמת בעליל, לחדר בעל אמירה עיצובית מגובשת ואלגנטית (בקיצור, מסלון של רווק לסלון שכל כולו אומר "שלום, אני ע', ואני בזוגיות. החברה שלי עיצבה את הסלון"). הסלון שלי, כבר לא יהיה שלי. מחדר פרטי הוא יהפוך למתנ"ס ארעי, מוקד צפייה מרכזי למשחקי המונדיאל. בכל שעה נתונה במהלך החודש הקרוב תוכלו למצוא להקת גברים (במספרים שנעים מ-2 ועד 8 פרטים) על ספת השז לונג המרהיבה שלי. בין כריות הריפוד של אותה ספה תמצאו בנקל אוצרות כגון: קליפות גרעינים, שערות חזה מסולסלות וכהות (מן הידועות היא כי הצפייה במשחקי כדורגל ללא חולצה מהנה שבעתיים מצפייה בלבוש מלא), אפר סיגריות, שלטים של פלייסטיישן ועוד, כיד הדמיון הטובה עליכם.

ריח המושק המשכר של זיעת גברים רווית טסטוסטרון, מהולה באדי בירה ועשן (אם היובש יימשך, אז רק עשן סיגריות) יחליף את ניחוח מבשם הבדים (תרסיס ריחני שרק בחורות מכירות ומטרתו לשוות ניחוח יוקרתי של פריחה בפרובנס לכריות הנוי שנקנו באיקאה), ויטפח על פני בכל פעם שאשוב לביתי.

מעבר להפקעת הסלון שלי, משל היה מטע זיתים פלסטיני הממוקם על תוואי גדר ההפרדה, אצטרך לתאם כל פעילות שאמורה לכלול גם את בן זוגי מול מזכירות פיפ"א ("תגידי... כמה חשוב לך להגיע לאזכרה של סבתא שלך? כי פשוט אנגליה משחקת מול אלג'יריה וזה משחק די חשוב...").

אבל האמת? לא אכפת לי. אני אוהבת מונדיאל. מה אוהבת? קרועה על מונדיאל. בחיי. אוהבת את הכדורגל, אוהבת את הצבע מסביב, אוהבת את ההתבהמות ואת העובדה שבמשך חודש שלם אחוזי ההיתכנות למלחמות ברחבי העולם צוללים בחדות. אוהבת לצרוח שירי אוהדים בספרדית (vamos vamos argentina    ) ולשבש את המילים. אוהבת לריב עם החבר שלי, אוהד נבחרת הוד מלכותה (ועוכר ישראל ובואנוס איירס!) ולקיים מלחמת פוקלנד בזעיר אנפין בסלון הזעיר בורגני שלנו (ולהתעקש לקרוא להם איי מלווינס, בפרינציפ).

אני, שמפעל חיי מוקדש בימים כתיקונם לשימונם והנעתם של גלגלי תעשיית הטקסטיל והאופנה    ;   אני, שציוויתי את גופתי לזארה, לאחר מותי; שסוגדת לאלילים זרים כפראדה, כריסטיאן דיור ואיב סאן לורן – מתכבדת להדליק משואה זו לפתיחת משחקי גביע העולם בכדורגל לשנת 2010.

לכבוד כל הגברים והנשים האמיצים והאמיצות, שיחרפו נפשם בקופות החולים במטרה לגרד כמה ימי מחלה שיאפשרו להם להישאר בבית כדי לראות משחק. לכבוד עובדי הפיצוציות, שעושים ימים כלילות כדי לספק לכל דורש 200 גרם שחורים ו-100 גרם קבוקים. לכבוד דרוגבה, אסיין, רובן וכל שחקני הנבחרות הפצועים, שעלולים לצפות במשחקים מהספסל כמשה על פסגת הר נבו. לכבוד טכנאי השידור של הערוץ הראשון, שוודאי עוד יספקו לנו רגעים קשים של חרדה, עת יאבד הסאונד ותשתבש התמונה בדיוק בדקות ההכרעה. ול-תפ-א-רת מ-די-נת יש-ר-אל!