בכלל לא פשוט לעבוד כאן בארץ.

מישהו היה יכול לחשוב שעבדתי במיטב שנותיי בחו"ל אבל לא.

משהו במנטליות שלנו כאן מקשה על העבודה שלנו האחד עם השני.

מחזור שלישי של קורס אותו אני מעבירה עומד להסתיים בשבוע הבא.

מי שמכיר אותי יודע שאני נותנת את הנשמה הן מקצועית והן אנושית, כי כל אחד שיושב בקורס כזה הוא סוג של בייבי שלי מבחינתי.

האושר הגדול ביותר שלי הוא לראות מישהו מתקדם ולדעת שהיה לי בזה חלק, זה הכל, חלק, לא יומרנית, רק חלק.

אתמול קרסתי. בשעה ארבע לפנות בוקר העומס הנפשי של העבודה מסביב לשעון 24/7 נתן אותותיו.

התעוררתי עם כאבים שגורמים לי כל פעם שהם מגיעים לרצות למות.

כאבים באיזור הושת שאיש לא הצליח כבר מגיל 18 לאבחן את מקורם (למרות שלי ברור לגמרי במה מדובר).

זה נמשך כשעה, הפעם קצר ובשעה חמש לפנות בוקר נרדמתי מכווצת מכאב ומתשישות, משהו שקרוב לעילפון.

תוך התקף, זוכרת בעירפול שבן זוגי אמר לי לבטל את הפגישות להיום ואני עדיין צעקתי (והפעם לא בגלל מזג בעייתי אלא מכאב): "לא מבטלת כלום"...אבל בשעה חמש לאחר ליל שימורים נפלתי שדודה והכל בוטל, הכל.

אני יושבת לי כאן בשעה שתיים בצהריים ו.....נחה, רחמנן ליצלן.

חושבת לעצמי תוך ליטוף עצמי קל (שאני לא נוטה לחטוא בו בדרך כלל, כי לרוב אני עסוקה מדיי), שלעולם לא אוכל לרצות את הכלל.

אני יכולה לתת 200 אחוז, תמיד יהיה המאנייק שיבוא בתלונה וירמוס אותך עד עפר, תמיד יהיה את האחר שחושב שנתתי בשיעור תשומת לב עודפת למישהו אחר.

הם לא יודעים עד כמה הם שוחקים ורומסים, הם שילמו 500 שקלים, מגיע להם לקנות אותי ואת אם אמי ואני שומרת על פאסון, עונה באסרטיביות נחרצת אך מעודנת ובתוכי מתחולל קרב איימים, של לא לחנוק את החצופה הזו שצורחת לי "בואי עכשיו כי לה את נותנת כל הזמן תמיכה" ולא להתעצבן על אחר שחושב שזה קורס בכתיבה שיווקית ולכן מבחינתו שאפסיק כבר לדבר על הנושא לשמו התכנסנו והוא הפייסבוק וההיא שדורשת בדיוק את ההפך ומבקשת שאתן בראש לאפליקציות ושימושים חדשים יותר ושאזנח קצת את הכתיבה השיווקית במדיה המורכבת הזו.

ואני...אני שכבר הוכחתי לעצמי הצלחה מה היא, מנסה להעביר את הכי טוב שיש, לחלק איתם את סודות ההצלחה, ללכת על קו הגבול בין הטכני הבאנלי שהשוק כה רווי בו ולהכנס לעובי הקורה תוך ידיעה שאל לב קהל היעד מגיעים בוירטואליות רק דרך המלל (שאלו צ'טיסטים מכורים, שאלו גם אותי שקהל קוראי שם הולך וגדל משמעותית מיום ליום וכך גם לקוחותיי).

אך קהל כאן בארץ, במקום הקטן הזה בגודל זרת אוהב להפנות אצבעות משולשות, חש שהכל מגיע, הכל מובן מאליו...ואני חייבת לווסת עצמי בין לבין ולומר לי לפעמים, תוך אותו ליטוף עצמי שאט אט חודר ומאפשר לי להתחיל לחבב את מה ומי שאני צומחת להיות:

"גלית, תפסיקי לקחת על עצמך את כל העולם ואישתו, תראי איזה איתות קיבלת הלילה, מה את עושה לעזעזל?".

אני פרפקצויוניסטית חסרת מנוח, חייבת לעצור את העיר בכדי לרדת לאגור קצת כוח.