הגוון שבין השחור ללבן
על הכל ועל לא כלום
מנסה להסתכל לעצמי בלבן של העין..
לגעת במקומות הכואבים,
לגעת במקומות הלא שיגרתיים
לגעת בכל אותן נקודות שבחיי היוםיום שלנו אנחנו לפעמים מדחיקים או שוכחים
פוסטים אחרונים
- "על עצמי" 16/2/11
- אהבות שקטות 31/1/11
- על החיים ועל המוות 26/12/10
- אכזבות קטנות 19/12/10
- מעבדות לחירות 6/11/10
- התחלות חדשות 24/10/10
ארכיון
שקר עצמי
אם אני מנסה להביט אחורה בזמן, אני יודעת שהיתה נקודה בה נאטמתי. נקודה שבה סגרתי דלת לזוגיות שבה הייתי. נקודה שבה התחלתי לפנטז על משהו אחר, על מישהו אחר. הטריגר היה כל כך מטופש,אהובי המיתולוגי התגרש, ואני חשבתי על חיים אחרים, איתו. לפעמים בלילות המחשבות על חיים אחרים היו מזדחלות לתוכי, ואני הייתי מנפנפת אותן משל היו יתושים טורדניים, במחשבה של למה לעזוב דבר טוב בשביל פנטזיה מטופשת.
כנראה שאף פנטזיה איננה מטופשת. גם אם לא תתרחש. היא רק אולי משקפת את המקום בו אנחנו לא רוצים להיות. מאותה נקודה הכל הלך והתדרדר, פחות סקס, פחות תקשורת, פחות סבלנות.
הוא היה מנסה להעיר אותי מדי פעם מאדישותי, להוציא אותי מהמקום ממנו הסתגרתי, הוא לא ידע להצביע על הנקודה, של מה בדיוק לא בסדר, כי על פני השטח הכל היה בסדר, ופעם אחר פעם שיכנעתי אותו שהכל בסדר. ואני, אני התכחשתי לעצמי.
בסופו של דבר יצא ששיקרתי לו, ועוד יותר גרוע מכך, שיקרתי לעצמי.
הפוסט הזה מוקדש ללולה שהפוסט האחרון שלה נתן לי קצת מרחב נשימה עם עצמי ואיפשר לי להודות בפני עצמי בשקר שלי.
|
תגובות (10)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אז זה דבר טוב אחותי.
ספרי ספרי, אולי נלמד משו.....((-:)
לא רוצה לא את זה ולא את זה
ואני מבינה את מה שהייתי צריכה להבין כבר לפני כמה חודשים
ולא העזתי.
רגע.
עכשיו את רוצה אותו, לא?
את גרמת לפרידה, הוא חתך ועכשיו את מבינה?
השאלה מה את מבינה ואת מי את רוצה?
אהובך המיתולוגי שילך להזדיין:)
הקונפליקט התמידי בין ההטרפה המרגשת לביו השלווה המשעממת.
אף פעם לא הצלחתי להיווכח באמירות שאפשר את שני העולמות ....
אהבתי !
מודה ועוזב ירוחם
ולולה לולה יודעת להעיר לשקף ולגעת במילותיה, זה ידוע
כל כך נעים לברוח לתוך ענן....
ואז... תמיד...
מגיעה האדמה :)
תודה על מילותייך!
לסלוח לעצמי למדתי, כבר מזמן.
וכנראה שבגלל שאצלי זה היה בדיוק המצב,
הפוסט שלך באמת נגע בעצב חשוף והובן היטב.
ואוו, תודה. אני מעט נבוכה.
אני מהרהרת בפוסט הזה שלך וחושבת לי שלפעמים אנחנו סולחים לאחרים על השקרים שלהם אבל לא תמיד סולחים לעצמנו על השקרים ששיקרנו את עצמנו. זה לא ממש קשור לפוסט שלך אבל זו מחשבה שצצה לה כך פתאום במוחי.
הרבה אנשים לא הבינו שהפוסט שלי דיבר על המצב שבו הכל בסדר... אובייקטיבית... אפילו יותר מבסדר... הכל מצויין, ובעצם... זה מרגיש ריק.
ושוב תודה.
זה נוגע בי כשאני נוגעת.