אם אני מנסה להביט אחורה בזמן, אני יודעת שהיתה נקודה בה נאטמתי. נקודה שבה סגרתי דלת לזוגיות שבה הייתי. נקודה שבה התחלתי לפנטז על משהו אחר, על מישהו אחר. הטריגר היה כל כך מטופש,אהובי המיתולוגי התגרש, ואני חשבתי על חיים אחרים, איתו. לפעמים בלילות המחשבות על חיים אחרים היו מזדחלות לתוכי, ואני הייתי מנפנפת אותן משל היו יתושים טורדניים, במחשבה של למה לעזוב דבר טוב בשביל פנטזיה מטופשת.
כנראה שאף פנטזיה איננה מטופשת. גם אם לא תתרחש. היא רק אולי משקפת את המקום בו אנחנו לא רוצים להיות. מאותה נקודה הכל הלך והתדרדר, פחות סקס, פחות תקשורת, פחות סבלנות.
הוא היה מנסה להעיר אותי מדי פעם מאדישותי, להוציא אותי מהמקום ממנו הסתגרתי, הוא לא ידע להצביע על הנקודה, של מה בדיוק לא בסדר, כי על פני השטח הכל היה בסדר, ופעם אחר פעם שיכנעתי אותו שהכל בסדר. ואני, אני התכחשתי לעצמי.
בסופו של דבר יצא ששיקרתי לו, ועוד יותר גרוע מכך, שיקרתי לעצמי.
הפוסט הזה מוקדש ללולה שהפוסט האחרון שלה נתן לי קצת מרחב נשימה עם עצמי ואיפשר לי להודות בפני עצמי בשקר שלי.
|