התעוררתי הבוקר ב- 06.00 מצאתי עצמי נלחמת נואשות בעייפות. לא יכולתי להתנתק מהמיטה.

לאחרונה לא רציתי לכתוב ודאגתי לתעסוקה סביב השעון.

עבדתי ולמדתי מסביב לשעון.

לא יודעת אם אוכל להמשיך לכתוב אני מנסה לברוח מהכאב, אבל הוא דומה כי יש לו ישות משלו ממתין

לשעת הכושר ותוקף ללא רחם.

מצאתי את עצמי מתנהלת בעצלתיים אל העבודה. ב- 07.00 כבר הגעתי. פגשתי ליד המעליות

את א. פניתי אליה בחיוך נרגש שהבנתי שהבנות מכירות. היא תהתה והחלה לשאול. גם היא גרושה.

היא אסרטיבית מוצאה מחבר העמים והיא שונה ממני מכל הבחינות. ידועה כמקצוענית אמיתית. נאה מאוד.

היא החלה לומר לי שויתרתי על הילדים שלמרות שאין קשר ולמרות שאין תגובה ולמרות התוקפנות וההסתה

עליי לשלוח אס אם אסים להתקשר ולחזר....ניסיתי להסביר שעשיתי הכל כל מה שיכולתי

ניסיתי לתאר לה איך אני מתפרקת לאחר כל תבוסה איך חלקים ממני נעלמים כשאני מחברת את עצמי ומתמודדת מחדש

אני חלשה אישה ללא חוט שידרה שבר כלי והכי מתאים עלה נידף ברוח. היא פסקה בנוקשות את האם ואת קובעת

את חייבת...ניסיתי שוב להצטדק והכאב הוריד דמעות שפצעו אותי שוב ושוב היא התנצלה קלות אך לא הבינה מדוע הרמתי

ידיים

מדוע ?כי אין לי כח לחיות אין לי כח להמשיך ההישרדות מכלה את כוחותי והמאבקים עם ילדיי עושים בי שמות...

הרגשתי כי כוחותיי עזבו אותי עליתי מותשת ורציתי להעלם להתפוגג כלא הייתי

פניתי אל א. אחרת שעובדת ומכירה אותי. צעירה חכמה ודמות להערצה...

בכיתי בפניה ואמרתי לה שאני יודעת שאני כישלון כאם אך היא ניווטה את השיחה בחוכמתה המיוחדת

ניתחה את המצב שהילדים לא יכולים להכיל אותי היום ואולי עוד hבוא יום, ועד אז עליי להעצים את עצמי

בלי קשר אם תהיה אי פעם תקשורת כלשהיא עם מי מהם ולקבל עזרה באיך אני לומדת להעריך את עצמי..

החלטתי לשים זאת מאחוריי ולטבוע במטלותיי