זהו הרשומון התשיעי אותו אני מעלה בבלוג. הדברים מובאים כפי שנכתבו בצורה אותנטית ביום שעלו על הכתב, מתוך אמונה, שהמחשבה הראשונה היא הכי מזוככת. תוספות טקסט, תוצאה של הבנה מאוחרת, בעת שקראתי מחדש את החומר המצטבר, או טקסטים שנכתבו בדיעבד, על סמך הזיכרון, בימים בהם התקשיתי להרים את ראשי מהכר, מובאים בתאריך בו אירעו ומסומנים בכחול.
ברשומון זה אני חורג ממנהגי ומעלה קטע מההווה. מאז פרסום הרשומון השני אני מדפיס העתק רשומון אחד לחגית ואחד לסתיו לפני העלייה כפוסט בבלוג. ההעתק לחגית נועד להבטיח הגהה נכונה, תיארוך נכון של אירועים ואירועים משמעותיים חסרים, אם מצאה כאלה. ההעתק לסתיו נועד לקבל ממנה תגובה כיצד הדברים נתפסים בעינה וכמובן היא תמיד תורמת בנושא ההגהה. כך גם מתאפשר לנו לנהל דו שיח פתוח. לשנינו יותר קל לכתוב מאשר לדבר. מובאת להלן תגובתה של סתיו לרשומון הקודם, רשומון סרטן 8, כפי שנכתב על ידה בכתב יד על העתק הרשומון שמסרתי לה.
"השעה עכשיו ארבע לפנות בוקר. עד עכשיו ישבתי לכתוב את העבודה על ניטשה, בשעה טובה ומוצלחת סיימתי. לכן רק עכשיו קראתי את הרשומון, משהו בתחושה שהפוסט הזה מביא גורם לי לשלווה. בפוסטים הקודמים הועברה אלי תחושת צמרמורת והתרגשות עזה עד כדי בכי, בפוסט הנוכחי אתה מעביר תחושה שלווה ורגועה. יותר מין תחושה שדברים התעכלו להם והתבהרו ושעתיד טוב יותר מצפה לנו. כידוע לך האופי האגואיסטי שלי שלח לי מסרים, במהלך הכתיבה לחפש את שמי, ונותרתי ללא הצלחה ומאוכזבת במקצת. חיפשתי סיבה למה לא הייתי מורגשת בחייך בתקופה הנ"ל. אתה בטח יודע, דבר שאיננו מדברים עליו, שבשנה וחודש, כמעט, האחרונים ידענו עליות וירידות ביחסים בנינו. (כמו כל החיים בעצם, לא?). הפוסט הזה מתחיל עם היכנסותי אל האוניברסיטה. אם זכרוני איננו מתעתע בי זו הייתה תקופה של ירידה ביחסים בנינו. חשתי שאתה כועס כל הזמן, עלי על הסביבה, על החיים ואולי אפילו קצת על אלוהים. כידוע לך ולרבים אחרים, מידת ההשפעה שלך עלי עצומה ובלתי מובנת. מספיק מבט מאוכזב ממך ואני מוצאת את עצמי "נופלת לקרשים", לכן בתקופה הזאת הלכתי צעד אחורה מכל מה שקורה בבית. התמקדתי בלימודים וכך התמודדתי עם המצב. אני לא בטוחה שהייתה לך דמות שהייתה בשבילך מה שאתה בשבילי, לכן כנראה שלא תבין את מה שאני כותבת. סלח לי על רגעים שבהם לא גילתי בגרות ורגישות והייתי עסוקה בעצמי ובמקום לשבת ולדבר איתך ולהסביר לך מאיפה הכול נובע העדפתי להסתגר בחדר, למשמע המוזיקה שאני אוהבת ולצד חפיסת הסיגריות שלי. מעבר להיותך אבא שלי, אתה גם חבר טוב ודמות נערצת בעיני. אומרים שהורים סולחים לילדיהם על הכול, אבל אני מאמינה באמת ובתמים שאנו סולחים אחד לשני וממשיכים הלאה רק מפני שהקשר שלנו כל כך חזק ואהבה והערכה בנינו עצומה, ללא כל קשר להיותך אבי ולהיותי ביתך. תודה לך על אין ספור רגעים שנתת הכול מהכול רק לראות חיוך על פרצופי.
תמיד ולתמיד, סתיו
סתיו היקרה מכול,
הפעם לא אכין לך מראש העתק מהרשומון, אלא תצטרכי לקרוא אותו עם עלייתו לבלוג כדי שתסתקרני ותופתעי. הנה תגובתי למה שכתבת לי על הרשומון הקודם:את כותבת נפלא. בגילך לא כתבתי כך בוודאי שלא בכתיבה ראשונה ללא עריכה והגהה. עד היום אני עדיין כותב ואחרי זה עורך. אני כל כך מייחל לכך שתשתמשי ותנצלי את כל כישרונותייך הבלתי נדלים.
לשאלתך, האם היה לי מישהו שהיה בשבילי מה שאני בשבילך, התשובה היא כן, זה היה אבא שלי, הסבא שלך. אלא שהוא "גילה" אותי בגיל מאוחר גם לי וגם לו, אם כי מוטב מאוחר מאשר אף פעם. אם הפוסט הצליח להשרות אצלך שלווה, אז הצליח לי.
באשר לכעס, אני אף פעם לא באמת כועס, אני אוהב ואת אתגר מדהים ונכון היה באותה תקופה מבחינתך להסתגר בחדר.
באהבה ענקית, אבא20 נובמבר 2009 יום שישי
בשעות הבוקר צפינו בהצגה "כסף עובר ושווא" בתיאטרון הקאמרי. קל לי הרבה יותר לראות הצגה שמתחילה באחת עשרה בבוקר. השחקן וילוז'ני מצחיק אותי עד דמעות ולא הדמעות להן אני מורגל בתקופה האחרונה. וילוז'יני על הבמה לאורך כל ההצגה כמעט, בתנועה מתמדת ובתפקיד פעיל. ארי התקשר לנייד שלי לאורך כל ההצגה, כדי לקבע את המפגש שתכננו בסוף ההצגה. לא יכולתי לענות לו כמובן והגבתי בהודעה כתובה, שימתינו בסבלנות. אני שונא להשתמש בנייד במהלך הצגה, זה מכוער. מאז למדתי, הנייד סגור. ההצגה התארכה ובסיומה נפגשנו בבית קפה בנמל יפו. כולם אכלו חוץ ממני. הכול מגרה אותי ואיני יכול לאכול. הראש כבד אפילו כבד מאד, אך שומרים על קשר הדוק עם החיים. אני אוהב את חודש נובמבר. יש בו הכול, ימים חמימים וימי גשם סוערים. כשצעדתי לרכב הרוח הכתה בי חזק. אני חייב להקפיד על לבוש יותר חם. מזג האוויר משתנה באותו היום מחמים לקר.
22 נובמבר 2009 יום ראשוןקרוב משפחה נכלא. הוא ביזה את בית משפט ויישב בכלא עד תחילת דצמבר. חבל, זה מאד מעציב אותי, אבל אולי זה ייתן לא "מכה", שתיישר אותו במעט. הבחור לא יודע לקבל סמכות ובוודאי לא מרות.
קיבלתי טיפול דיקור סיני. הסבל מקור וחוסר התיאבון מהווים את ליבת הטיפול.
תקוות לצד דאגות כלכליות
22 נובמבר 2009 יום ראשוןטיפול כימותרפי מספר שמונה והקרנה מספר שש עשרה לגידול בריאות. כתבתי אגרת לרבי וביקשתי העלמות של הגידול. בקשה מוגזמת על גבול החוצפנית. אסור להיתפס לאשליות צריך תקוות זהירות וריאליות. הכתיבה לרבי מחזקת אותי. יש לי פנטזיה לפיה יוחלט על ידי ד"ר נחושתן, שאין יותר צורך יותר בטיפול אגרסיבי, אלא בטיפול תרופתי מונע. בכל מקרה בהנחה ואני מסיים את הטיפול, גם את הכימותרפיה וגם את ההקרנות באמצע דצמבר, נצטרך להמתין כחודש עד אמצע ינואר אלפיים ועשר לתוצאות השפעת ההקרנות.
בנוסף אני מקווה לחזור לעבוד ב"אלטל", כדי שלא נכנס למצוקה כלכלית ובעיקר שאחזור להיות חיוני תורם ומועיל.
בדיעבד תקוותי נכזבו.בעוד מספר ימים, בראשון דצמבר, תתקיים וועדה בביטוח הלאומי בעקבות תביעת נכות שהגשתי כולל בקשה לשירותים מיוחדים. אני באמת חושב שאני זכאי לכך. זהו זמנו של המוסד החשוב הזה לתמוך בי ובאלה הנמצאים במצבי. זה עשוי למנוע הרעה במצב הכלכלי ואינני יודע לאילו הוצאות כספיות אני צפוי בעקבות המחלה.שמתפרסמת בעיתונות ידיעה, או כתבה הקשורה במחלת הסרטן, אני מקפיד לקרוא אותה. בתחילת המחלה נמנעתי מכך. קשה היה לי מאד לקרוא ידיעות, או כתבות לא אופטימיות, "ספרו לי רק סיפורים טובים עם סוף שמח" אמרתי בסביבתי, את הפחות טובים אני יכול לדמיין לבד. אתמול פורסמה כתבה על הבמאית אורנה בן דור, שחלתה בסרטן השד והחלימה ממנו. לצערי זו לא היית כתבה מחזקת, אלא מחלישה. מתברר שאורנה שעברה כריתת שד חזרה לעשן באופן "כבד" התמכרה מחדש לקפה, זנחה את אורח החיים הבריא שאימצה והיא שוב בסטרס. אורנה רוצה שיתקשרו אליה פעם בחודש ישאלו אותה לשלומה ויאזכרו אותה לגבי בדיקות וזה לא קורה. היא מרגישה בודדה, שזו התחושה הגרועה והמזיקה ביותר לחולה סרטן, לטעמי לפחות אני כידוע מייחס חשיבות רבה לליווי של בן זוג לחולה סרטן. כשאורנה מתלוננת על קושי בחשיפת שד משוחזר לבן זוג פוטנציאלי, אני מסוגל למרות היותי גבר להבין אותה לעומק. אני מאחל לה בריאות שלמה.
מתחים עצבים ותסכולים, אולי נעשן קנביס?24 נובמבר 2009 יום שלישיאמש עשיתי את הטיפול הכימותרפי השמיני. ראשית עברתי את ייסורי הכנסת עירוי ולקיחת דם לבדיקות המקדימות לטיפול. העירוי בוצע אצל האח ניסים, "האלוף". למרות המומחיות שלו והרגישות העצומה, הוא נאלץ לדקור אותי מספר פעמים. "אין לי ורידים" כמו שאימא ז"ל שלי הייתה מעידה על עצמה. ניסים החליט, שבפעם הבאה נבצע חימום ארוך יותר ליד במטרה להבליט ולהרחיב את הוורידים הפוטנציאליים.
בדיעבד גם זה לא עזר, אלא חיפוש סבלני אחרי ווריד מתאים.לפני תחילת הטיפול הכימותרפי ביצעתי הקרנה לגידול בריאות ונגשתי לשיחת מעקב עם רופא במחלקת הרדיותרפיה, המבוצעת פעם בשבוע בעת קבלת הקרנות. הרופא הצעיר החליט, משום מה, לעסוק בתוצאות בדיקות הדם שלי שכבר הגיעו למחשב. הספירות היו קצת נמוכות. לדעתי, אמר הרופא הנמהר, אתה לא תקבל היום טיפול כימותרפי לאור בדיקות הדם שלך. ידעתי שהרופא טועה ומטעה. הספירות היו מעט נמוכות, אך לא כאלה שימנעו טיפול. אתם כבר יודעים עד כמה אני שונא דחייה בטיפולים. דחיות מערערות לי את הביטחון. עזבנו את מחלקת רדיותרפיה בקומה מינוס ארבע ועלינו שתי קומות לקומה מינוס שתיים. הבדיקות נבדקו. הם נמוכות, אך לא פוסלות טיפול. במחלה הארורה הזו צריך לקבל חוות דעת או עצה רק ממי שמומחיותו היא בנושא עליו הוא מחווה דעה ולא על בסיס ידע רפואי כללי. הרופא הצעיר מתמחה בהקרנות, נאחל לו הצלחה והימנעות מהערות לא חכמותהסיטואציה שתיארתי קודם לכן יצרה בי מתח ובכלל לא נעים להיכנס לטיפול כימותרפי. לפני הטיפול נוצרה בני לבין אחת האחיות אי הבנה, שעלתה לטונים גבוהים. כשהיא חזרה לכורסת הטיפול שלי "העברתי" לה חצי התנצלות על היותי "על סטרואידים", היא השיבה בחצי חיוך "זה בסדר אתה על סטרואידים ואני על הורמונים".למזלי אינני נדרש לקחת סטרואידים מזה תקופת מה. אלא, שלפי פרוטוקול הטיפול הכימותרפי, יום לפני הטיפול, ביום הטיפול הכימותרפי ויום למחרת ממלאים את גופי בסטרואידים. זה אומנם מחזק ונותן תיאבון, אך זה עושה אותי עצבני ואגרסיבי יתר על המידה. אמש בבוקר התנהגתי בגסות רוח כלפי בחור בבנק, במקום פשוט לעקוף אותו לאחר שעקף אותי. התנפלתי על הפקיד, שגבה ממני עמלה לא מוצדקת לטעמי, פשוט ההייתי צריך לעמוד על זכותי והכול היה נפתר. בדרך הביתה צעקתי ורדפתי כמה מאות מטר אחרי נהגת, שלטעמי נהגה לא נכון וצפרה לי באופן מיותר. האמת שונה לחלוטין היא הייתה לפני בכיכר. ולמה אני מספר את כל זה, כי לפעמים התסכולים קשים ואתה רוצה לזעוק שמגיע לך הכול ומגיע לך להיות בריא. ובכל מקרה בלי הסטרואידים לא הייתי מגיע למצבים כה טיפשיים, אולי!.אגב, התעוררתי בשתיים וחצי לפנות בוקר, שוב השפעת הסטרואידים.בעת הטיפול הכימותרפי התנהלו בין החולים שיחות ערות על היעילות והצורך בקנביס, מריחואנה, ועל אופן קבלתה באמצעות מרשם רפואי. כל זאת כמובן, בין השאר, בעקבות תוכניתו של אברי גלעד הודות "תרופת הפלא" כהגדרתו. אני מאד בעד השימוש למי שנזקק לכך. אם זה פותר את בעיית הכאבים, בעיית חוסר התיאבון, בעיית הדיכאון או כל בעיה אחרת אני בעד והלוואי שלא אזדקק. אני מת מפחד לעשן ולהכניס לריאותיי שוב עשן ומת מפחד להיות תלוי ומכור. תהליך אישור קבלת קנביס לחולה סרטן ידוע למחלקה והאישור צריך להינתן תוך חודש מרגע הגשת הבקשה. ד"ר נחושתן יאשר לי אם אבקש. חגית שאלה "האם אתה רוצה?" אמרתי שלא, כי הפעם זו תהיה מעין נבואה שמגשימה את עצמה. אני מעדיף לשדר לעצמי בריא. עם כל הקשיים הפחדים ותופעות הלוואי של מחלת הסרטן. אני לא גיבור אבל אחרי הכול, יש לי דרך, אופי ויש לי תפילין.באופן אבסורדי וחסר חשיבות מדאיג אותי קצב צמיחת השיער שלי לאחר ההתקרחות המוחלטת בעקבות הטיפולים. זה מעיד עד כמה מהר אנו בני האדם שוכחים. מה זה באמת חשוב? אבל לי זה כן חשוב. כמו שלאורנה בן דב חשוב החזה וזה חלק מנשיותה, שיער לגבר זה חלק מהגבריות שלו. אבל אני פשוט לא רציני. זה בכלל לא משתווה להישג של חיסול גידול בגודל שלוש עשרה מ"מ במרכז הראש, אז למה אני מתפלא שאיזור כל כך רחב סובל עדיין מהתאוששות איטית של צמיחת שיער. בדיעבד אנו יודעים שטרם חיסלנו את הגידול.
ההקרנות הסתיימו בראשון ליולי, בסוף ספטמבר לפי התמונות טרם צימחתי שיער אבל בנובמבר אני רואה צמיחה יפה ברקות, ניצני צמיחה מעל המצח ובמרכז הראש. אם אתם שואלים אם זה מה שבאמת מעסיק חולה סרטן, אז התשובה היא לא. הדאגות האמיתיות הם הרבה יותר עמוקות אבל מותר ואף רצוי במחלה הארורה הזו לחיות אפילו לשעות ספורות, אחת לזמן, או כל יום שמתאפשר, כאילו היא אינה קיימת.
מעט נורמאליות בסערהמתפרסמות ידיעות מאד חד משמעיות על שחרורו הקרוב של גלעד שליט זה משמח מאד. במיוחד אני מזדהה עם הוריו. סביר שעכשיו יעסקו רבות במושג "בכל מחיר" ואולי אף יפנו לבג"ץ בבקשה לפסול את העסקה לאור פוטנציאל הסיכון של האסירים שישוחררו בעסקה. לי נראה שהעסקה תצא בפועל ולצערי לא נוכל גם בעתיד להגיע לאפס חטיפות. כמו שהחלטה לאשר את העסקה היא עכשיו של ראש הממשלה ביבי נתניהו ובעבר על ידי ראש הממשלה רבין, גם בעתיד יקבל את ההחלטה ראש ממשלה יהיה אשר יהיה. נכון להיום גלעד שליט לא שוחרר והערכתי הייתה שגויה וסבלה מתמימות והזדהות.
מזה כשבועיים חזרתי לקרוא. זה מעניק לי אושר ועיסוק נהדר, אותו כל כך אהבתי. למעשה לא קראתי מזה כחצי שנה, מלבד קריאת עיתון, וגלישה באינטרנט. אני קורא את ספרם של סגל ובנדור, שראיינו את פרופסור ברק, נשיא בית המשפט העליון לשעבר. בהחלט ספר מרתק, אם כי לעיתים יורד לעומקם של סוגיות משפטיות שאינני מבין, או שאינם מעניינות אותי. מאידך, גישתו המרחיבה של ברק בכל סוגיה מכריחה אותך לחשוב ולנקוט עמדה. כמו כן גישתם המראיינים, אנשי אקדמיה ועיתונאים בכירים, אינה מתפשרת, או מתפרסת כלפי הנשיא לשעבר והם מצלחים לחלץ ממנו הודאה בטעויות, שלא גורעות מגדולתו.ללא קשר אני מאמין באמונה שלמה שהגידול בריאות יעלם לחלוטין בדיוק כפי שקרה בראש. ואז תתחיל באמת ההזדמנות השנייה. נכון להיום אמונות לחוד ומציאות לחוד. 29 נובמבר 2009 יום ראשוןכמעט שבוע אחרי טיפול כימותרפי מספר שמונה, מרגיש וסובל מחולשה קשה, תופעה מוכרת בשבוע הראשון אחרי הטיפול הכימותרפי, אלא שהפעם מועמסים עלי גם ההקרנות. עברו עלי מספר ימים לא פשוטים, שהזכירו לי את תגובתי לטיפול הכימותרפי הראשון. ביום חמישי האחרון נרדמתי בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים וקמתי למחרת בשעה תשע בבוקר. לא מדובר בדיוק בשינה, אלא יותר בריחוף מוזר. ביום שישי חלה ההתאוששות. נסענו ליפו, פגשנו חברים, ארי ותמי ,ישבנו בבית קפה למול הים, היה נפלא ומרגיע. קשה אבל מרענן. למחרת בשבת נסענו לראשל"צ, לבקר משפחה, האחיינית שלי גלית ובעלה הטרי ניסים. כל עוד אני יכול אנו נוסעים. תנועה עושה לי טוב.הבוקר הצטרכתי לפתילה, כדי לגרום לפעולת מעיים. סוף - סוף אחרי מספר ימים הצלחתי. יציאה כזו גורמת לטחורים, איזה סבל ואיזה הקלה. עצירות היא תופעת לוואי בלתי נמנעת של טיפול כימותרפי. מצטער על התיאור הפלסטי ואולי דוחה, אבל זו המציאות.
לאחר מיכן השבתי לבקשה של עו"ד שלי. מנש ביקש מחברים ומכרים לכתוב דברים לזכרו של אביו ז"ל. אני מביא כאן את התשובה ששלחתי לו בדוא"ל כלשונה.מנש הי
כתבתי מספר דברים על אבא ז"ל.
אני מקווה שתמצא בהם שימוש מועיל, או לפחות קורת רוח.
תרגיש חופשי לעשות תיקוני עריכה והגהה.
להתראות,
אביחיכיצד הכרתי את עו"ד חיים הס ז"ל ואיך במטה קסם הפך להיות עו"ד
של משפחתנו בכל עניין (בעזרתו המשובחת של בנו בכורו מנש).ביום ובשעה שנקבעו למפגש,לפני קרוב ל עשרים שנה, המתנתי לו משקיף על הרחוב ממרפסת בית הורי בקומה הראשונה על עמודים.
לתדהמתי, הוא הגיע רכוב על קטנוע, דומם מנוע, הוריד את קסדת הבטיחות והרים ראשו מעלה.
"משפחת קמחי?" הוא שאל אותי. "כן", השבתי, "תעלה קומה אחת".
חיים הס ז"ל בא להציג בפני לקוחותיו, זוג שזה עתה נישא, את דירת הורי שעמדה למכירה, היות ורכשו קודם לכן יחידת דיור בבית גיל הזהב. הזוג אכן היגיע, התרשם שהדירה מתאימה לצרכיו ורכש אותה. אך לא על עסקת נדל"ן באתי לספר לכם. באתי לספר לכם על הזווית האנושית שאני ראיתי בחיים הס ז"ל. הזווית שמעבר לחספוס, שמעבר לציניות הזווית של טוב הלב. ואיך אני, שהייתי צעיר כבן עשרים ושש יודע זאת? והתשובה היא, באמצעות הזווית בה אבי ז"ל התבונן ובחן את עו"ד שפתאום הגיע לדירתו. הוא כל כך התחבר לאיש העממי, המשכיל, המנוסה ומלא חוש ההומור, שמאז ועד היום אין ספק מי ייצג את משפחת קמחי בסוגיות משפטיות. שלא יהיה ספק בלבכם, אבי ז"ל היה מסוג האנשים שלא בנקל נותן אמון באנשים "זרים" ובוודאי לא בעורכי דין. נקודה נוספת שראויה להארה מיוחדת: הזווית המיוחדת בה אני ראיתי את יחסי האב חיים ז"ל והבן מנש יבדל לחיים ארוכים. מטבע הדברים עקב קרבת הגיל ביני לבין מנש פניתי אליו בלא מעט סוגיות משפטיות. חיים היה איש החלטי שלא לומר "נוקשה", עת לעיתים שוחחתי עמו. לכן העדפתי "להעביר" דברים דרך המסננת של מנש. גדולתו של מנש, או בעצם של חיים ז"ל אביו, שידע להדריכו ולכוונו כל השנים לדעת לקבל את העצה הנבונה מאבא. כבר כחמש עשרה שנה אינני יכול להתייעץ עם אבי, אבל הוא השאיר לי מספיק מטען לחשיבה עצמאית נבונה. מהיכרותי את חיים הס ז"ל הוא השאיר למשפחתו אוקיינוס של ניסיון ותבונה.יהי זכרו ברוך.
אביחי קמחי30 נובמבר 2009 יום שנישלשום, בדרך חזרה מראשל"צ לירושלים, הקשבנו ברדיו לתוכנית עם שלמה ארצי לרגל חגיגות יום הולדתו השישים. אין טעם להתכחש להיותי מעריץ, שמצא בשיריו אהבה, נחמה, פורקן והגשמת פנטזיות. עם השנים כהתה ההערצה והיא התחלפה בנוסטלגיה, קצה ריגוש לכל היותר ויחד עם זאת אין סוף הערכה ואהבה לאיש שליווה עשרים שנה מחיי, שנות העשרים וחלק לא קטן משנות השלושים שלי. התוכנית שודרה לראשונה בשנת אלפיים ושבע ושודרה בשידור חוזר. שלמה רואיין אודות תקליטו החדש, "שפויים". מצאתי את דבריו הרבה יותר מעניינים מהשירים עצמם. השירים שהושמעו לא עשו לי את זה. עובדה, עברו כמעט שלוש שנים ואינני מכיר את השירים, מלבד השיר "שפויים" ומי רוצה בכלל במצבי הלא שפוי להיות שפוי. כאמור, האמירות שלו לעיתים מאד מעניינות, שתיים מהן לכדו את אוזני. האחת, "בשמיעה ראשונה של שיר מקשיבים למלודיה, למנגינה לקצב ולא למילים". לא אני! אני מקשיב קשב רב למילים תוך כדי המוסיקה שמלווה אותם, בגלל זה כל אהבתי את שלמה ארצי, בגלל המילים. האמירה השנייה עסקה בכתיבה. שלמה טען שסופרים, בתקופת כתיבת ספר, כותבים בקצב של דף אחד ליום. אינני יודע אם כך הדבר, אך כחובב מדדים ומספרים אימצתי את הכלל לפחות כמדד להשוואה לגבי ההתקדמות שלי.אמש במסגרת "כל יום יש לחולה סרטן לעשות משהו בקשר למחלה שלו" ביצעתי בדיקת אולטרא סאונד כבד ובטן. בסריקת ה – CT האחרונה נמצא ממצא חשוד בכבד, ציסטה ואולי גידול. חייב להודות שעברו עלי מספר דקות לא נעימות, שלא לומר קשות. לא הייתה נקודה בה "לחץ" הרופא עם ידית הסורק שלא גרמה לי לכאב עז. מרגע לרגע עלתה החרדה שלי. הייתי משוכנע שהסרטן התפשט בחלל הבטן. הרגישות של כל נקודה בגופי לא ניתנת לתיאור. לאורך כל הבדיקה הרופא שותק ואני מתפתל. בסיום הבדיקה יצא הרופא לחדר אחר שחזר, לאחר דקות נצחיות, אמר בפשטות "אינני רואה בכבד משהו לא תקין....."חוק בלתי כתוב אומר, שלעולם בעת הגשת בקשה ראשונה כלשהי מהרשויות יהיה חסר לך לפחות מסמך אחד. אמש לאחר חודשים רבים הגעתי לרחוב יד חרוצים בירושלים. הכתובת רשומה לי בין הפתקים על שולחני, זמן רב. עם הגעתי לשם מצאתי שזהו מיקומו של משרד הרווחה. באתי להגיש בקשה להנחה בשירותי טלפון. הנחה לה זכאים חולי סרטן. לא ידעתי שמשרד הרווחה מטפל בכך וחשבתי שאני מגיע לאחד ממשרדי "בזק" . לחולה סרטן יש לטפל בכל כך הרבה דברים שהטיפול בנושא שולי זה נדחק ונדחק. בקשתי נדחתה על הסף ללא דיון. יש כללים ואני החוצפן לא עומד בהם. כדי שתוכל לקבל הנחה בשירותי טלפון, שמונים ₪ בחודשיים! עליך לא רק להיות מוכר על ידי ועדה של הביטוח הלאומי כנכה רפואי של שמונים אחוז ומעלה, בראשותי היה מסמך המכיר בי כמאה אחוז נכה, עליך גם לצרף אישור על קצבת נכות של המוסד לביטוח לאומי. היות ומועד הועדה שלי בביטוח לאומי מתוכנן למחר לא יכולתי להציג אישור כזה.
אני שואל שוב את השאלה ששאלתי את הפקידה המוסמכת ביותר במשרד הרווחה והיא "רק" תשע עשרה שנה במשרד לטענתה. אם משרד הרווחה החליט היסטורית לסייע במעט לחולי סרטן מדוע לא להסתפק באישור הנכות שנגרמת עקב המחלה ללא קשר אם החולה מקבל, או שאינו מקבל קצבה? המדיניות הקיימת אומרת שמי שמקבל קצבת נכות יקבל גם הנחה בשירותי טלפון ומי שלא, לא יקבל גם אם מוכרת לו נכות מאה אחוז. נפלאות דרכי הבירוקרטיה. אני חוזר על האמרה, אנשים שלא עולים כסף הם שווים זהב. אחד מהם הוא אלון ווליס, פיזיותרפיסט המנהל קליניקה עצמאית עם בעלי מקצוע בתחום הרפואה המשלימה. את אלון הכרתי רק לפני שלוש שנים כך שלא ניתן לטעון שמדובר בחבר וותיק. מהיום שהתברר לאלון שחליתי הקפיד על קשר טלפוני רציף. שבוע שעבר שמענו את האינטרקום מזמזם, בפתח היה אלון. אמרתי לו שאני מאד שמח שהוא בא לבקר ועכשיו אני אומר שאני גם גאה בו.לפנות בוקר מתהפך במיטה, חשבתי על המקצועות בהם רציתי לעסוק. תמיד חשבתי שגם אם יש בי כישרון כלשהו הוא אינו מספיק. גם אם בלילה מאוחר התכסיתי בחלום על הצלחה. בבוקר קמתי לאפור ולשגרה ספק משלים ספק יודע שממילא אין לי את זה. אז מה חשבתי או רציתי להיות. עו"ד, שחקן, שדר, עיתונאי, סופר. למען השם אדם צריך להסתכל אחורה ולהיות גאה במשהו בקרירה שהוא עשה ולא משנה אם היה רמטכ"ל, או פקיד תביעות בביטוח הלאומי. ואני מוצא את עצמי לא גאה בדבר, האם זה קשור לסרטן אולי!
חודש נובמבר היה חודש קשה פיזית ונפשית. היום אני יודע שיש הרבה דברים שאני גאה בהם.
המשך יבוא... © כל הזכויות שמורות ל – אביחי קמחי, ירושלים 2010 |