הי תלתל1 הססנית

זה מה שניקרא להגיע לפרשת דרכים

תקשיבי לקול הלב (כפי שנאמר לפוקהונטס) הוא כבר ינחה אותך

אני

החיים מלאים צמתים כאלה בהם אנחנו רואים בצד אחד בטחון ובצד השני חופש.

יש אנשים שהצורך שלהם בבטחון כל כך גדול שכבר בצומת הראשון הם נתקעים במקום הזה של הבטחון ומוותרים על החופש.

יש אנשים שהצורך שלהם בחופש כל כך גדול שגם אם יחליטו לפנות ימינה הם כל חייהם ימשיכו ויפזלו אל היער.

אני מאמין שאני שייך לסוג השלישי של אלה שרוצים לפנות ימינה אל הבטחון אבל מחפשים את הפניה ימינה שעדיין

תשאיר מספיק חופש כדי שלא יהיה צורך לפזול כל הזמן אל היער.

הצורך בבטחון טבעי ובסיסי אבל הצורך בחופש טבעי לא פחות.

ברגע שנדע שאכן המקום הזה של היציבות והבטחון איננו מאיים על החופש שלנו רק אז נוכל לפנות ימינה אל הבית וגם להישאר שם.

ואיך נדע?

הבעיה שאי אפשר לדעת מראש.

אפשר רק ללכת עם תחושת הבטן ולהאמין שיהיה טוב ויום אחד אני בטוח שמגלים שהפניה הייתה נכונה

ושגם המקום המגונן והבטוח לא פגע לנו בצורך הכל כך בסיסי הזה להרגיש גם מספיק חופשיים ומשוחררים.

תחושה כל כך מוכרת.

אם יש שם מישהו שבאמת מתכוון ורוצה...קחי את זה בשתי ידייך ויחד עם זאת את יכולה לנתב זאת כך שתיצרי לעצמך בתוך זה את החופש שלו את כל כך מייחלת.

אחרי תקופת ישיבה, על מדרגות הכניסה

התבוננות במרחב - תקופה שקטה

מתחילה להרגיש בדידות

והנפש רוצה

מישהו שישב עימי , על מדרגות המבואה

משוטטת בין שתי הדרכים

בשתיהן יש פיתויים

כל דרך קוראת - בואי - אני החיים האמיתיים

הפכתי למשולש

בין מקומי שלי ושני הקודקודים

לפעמים טוב ויפה לפתוח את הדלת, לשבת במדרגת הכניסה
ולהתבונן בשקט על העולם. לא כל דלת צריכה להוביל לאיזה מקום
ובצמתים יש בדרך כלל גם דרכים נסתרות שלא רואים ממבט ראשון
וכמובן תמיד ישנו שביל הזהב.

בהצלחה.

מזכיר לי את השיר של פרוסט...

לא תמיד השביל הנפתל, הוא השביל

לצעוד בו...