איזה כייפית היא תחושת ההקלה. להרגיש שיש שכר לעבודה קשה וממושכת. "עשיתי את זה" חזרתי על המשפט בראשי, כמו מנטרה. הגעתי לדירה, זרקתי את התיק על הרצפה כשחיוך צנוע מקשט את פניי. עבדתי קשה והתמורה לא איחרה להגיע. תחושה של גאווה מתפשטת בגופי ומערפלת את חושיי.אך תחושת העליונות מורידה אותי למטה, אני חלשה ורפויה. לא מסוגלת לעשות שום דבר. רק לישון. רגע לפני שאני שוקעת בשנת צהריים מרעננת, נשמע שיר אהוב ברדיו – "הכוכב הזה מת, אבל רואים אותו מכאן, הוא כבר לא באמת, אבל האור שלו לא נעלם". נקודה למחשבה. בין שינה לערות אני בוחנת את הכוכבים שלי. האם הם מתים? ואם כן, הם מאירים בשביל מישהו אחר?. צלצול טלפון מעיר אותי ותחושת תסכול שוררת בגופי. שוב. אני מגלגלת עיניים לעצמי ומנסה לפענח איך אני מסירה את התחושה הזאת, שמכבידה עלי באופן פיזי. אין לי חשק לכוכבים מתים ומדוכדכים. בא לי כוכבים גדולים ובוהקים, כאלה שמאירים את הדרך וביחד יוצרים צורות מיוחדות בשמיים. כוכבים כאלה שאפשר להסתכל עליהם שעות על גבי שעות ולחייך. כאלה שממלאים אותך בשלווה וביטחון בלתי מוסבר. מדי פעם אפשר שיחלוף כוכב נופל, זאת הזדמנות פז לתת לדברים חדשים לקרות.איזה כיף זה כוכבים, אני יוצאת למסע במחשבותיי. באמצע השיטוט אני נעצרת בנקודה מסויימת, בערך בגיל 12, כשכוכבים זוהרים עיטרו תקרת חדר ירקרק. רק המחשבה שהם שם משרה את השלווה של הדבר האמיתי.. אז חזרתי למציאות, ולא, הכוכב שלי לא מת. גם אין סיבה שהוא ימות. תחושת הכבדות הפכה לקלילות ברגע שהבנתי שהכוכב שלי נמצא איתי וגם מעלי, משרה עליי את אותה תחושת שלווה בלתי מוסברת. בסוף החלטתי לשחרר את כל העכבות, לפחות לנסות ולשחרר את רובן. לתת להן להפוך לכוכבים, לתת להן לזרוח. לדעת שגם אם כוכב נופל לפעמים, זה בסדר, בסך הכל הוא טומן בחובו משאלה.. |