|
פרשת קרח נראית לכאורה ברורה בהתפתחותה הדרמטית ובסופה הטראגי, אךלמעשה לא כך הדבר. מה בדיוק קרה שם? מה העבירה של קרח ועדתו הנענשים בצורה כה דרסטית? מה היו טענותיהם של המורדים?
"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בניאליאב ואון בן פלת בני ראובן: ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם: ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם רב לכם כי כלהעדה כלם קדשים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (במדבר ט"ז, א-ג).
כפי שקורה פעמים רבות, בתחילה ההתנגדות נשמעת בקול אחדואחיד "ויאמרו אלהם רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'" וככל שהמצב הולך ומסתבך והתוצאה ברורה יותר, קולות האופוזיציה מתפצלים. דווקא בפיצול הזה יש כדי לרמוז עלהשוני בשיח של המורדים. לא תמיד כולם חשים ורוצים אותו דבר גם אם כביכול מדברים בקול אחד. ושמא הבעיה נעוצה בהאחדה אשר יש בה שמץ של ביטול הזהות העצמית?
קרח יוצא נגד מעמדם של משה ואהרון. הוא עצמו בן לוי,המשרת בקודש, וכל העדה "קדושה" היא, אז למה שלא יוכל כל אחד ואחד להתקרב לעבודת ה'באותה מידה? למה משה ואהרון נוטלים לעצמם פריבילגיות רוחניות? בשפה פשוטה:"מי שֹמך?". קרח בקנאתו אינו מבין שמשה פועל בשליחות ה'. משה לא בוחר אלא הואהנבחר "ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי"(במדבר טז/כח). קרח מצד אחד דורש שוויון בקדושה, דמוקרטיזציה של הקודש: כולנויכולים להגיע לרמת קדושה, אך מתעלם מהעובדה שקדושה איננה נתון אלא יעוד, ועל כןמידת קרבתם של אנשים שונים לה' שונה. על פי גישתו של קרח "כל העדה- לא רקבכללה אלא בכל פרטיה כולם קדושים ושכינה שורה בקרבם: כל אחד מששם רבוא בני העדה הוא קדוש וקרוב אפוא לה' ועל כן אין צורך בכהן...ויקרב אותם לה'...ולפיכך עצם מעמדם של משה ואהרון הוא יהירות שיסודה בשקר" (רש"ר הירש על הפסוק). הבעיה של קרח היא כביכול עם אהרון הכהן. אבל אהרון פועל לפי פקודת משה: "ומדוע תתנשאו על קהל ה'", זאת הכפירה ביסוד האלוקי של השליחות של משה. (ראהרש"ר הירש שם). מהעבר השני ניצבים דתן ואבירם כשותפים למרד. טענותיהם שונות בתכלית. משה מבקש מהם לבוא והם לא באים, מכאן שכנראה כבר לא עמדו בפניו כמו קרח, יותר קל למרוד שלא בפני המנהיג: "וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב ויאמרו לא נעלה" (במדבר טז/יב). בתשובתם עולה הבעיה. הם לא יעלו לסמכות, משה איננו סמכות עבורם. ככל הנראה הם נקראים לבירור או שיחה בדרך פיוס והם מרגישים שמשה מזלזל בהם, אחרת למה לומר "לא נעלה" במקום לומר לא נבוא.מכיוון שלא באו, משה הולך אליהם: "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם וילכו אחריו זקני ישראל" (במדבר טז/כה).
אם קרח ערער על הסמכות הרוחנית של משה ואף על הדרך בה הוא לימד תורה (ראה במדבר רבה יח ד"ה ויקח קרח) דתן ואבירם היו אנשים מעשיים, פוליטיים וריאליסטים,שהטיפו כי התורה חייבת להיות רלוונטית לצרכים ה"אמיתיים" של האנשים הם לא הבינו את מנהיגותו של משה כלל: למה לדבר על מצוות ופילוסופיה, כאשר העם ניצב מול השממה של המדבר? למה להקפיד בפרטי פרטים של עבודת ה' במשכן כשהם זקוקים לארץ זבת חלב ודבש? הם לא האמינו שאנשים בכלל, ובטח לא עם שזה עתה היה עם עבדים וכרגע נע ונד במדבר האין סופי, בלי אוכל ומים, מסוגלים לענות לדרישות של משה ולתורתו. היא מפרכת ואינה מספיק מאלפת.
נוצר כאן דיאלוג מעניין, בין קרח הרואה את האדם כבעל יכולות רוחניות נשגבות ונעלות עד כדי כך שברור לו שאין מעמד הכהונה נחוץ כלל שהרי כולנו קדושים באותה מידה לבין דותן ואבירם הרואים את האדם כיצור כל כך קשור למימדיו הפיזיים והבהמיים עד כדי כך שאינם יכולים להבין את העובדה שההתעלות הרוחנית איננה קשורה כלל למציאות זאת. אלה שתי גישות קיצוניות ויתכן ששתיהן מוטעות שהרי האדם, כפי שמשה מיטיב להבין הוא לא רק קדושה וגם לא רק המימד הבהמי שבו. החיים הם לא ריאליזם צרוף וגם לא אידיאליזם. החיים הם שילוב שני המימדים: להביא קדושה אל היום יומי, להביא קדושה אל החומרי, להביא קדושה אל הגופי והפיזי. היהדות מכירה באדם שהוא לא עשוי מקשה אחת, יש בו שילוב של האידיאלי והריאלי. האדם נדרש להיות מונע ע"י אידיאל הקדושה בלי לאבד קשר עם המציאות. היהדות דורשת שיפור מוסרי מכולנו- מאלה החשים את משקל קטנותם כדותן ואבירם וגם מאלה המרגישים את משקל גדולתם כקרח.
"ויפלו על פניהם ויאמרו אל א-להי הרוחות לכל בשר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף"? (במדברטז/כב). משה ואהרון בענוותם יודעים ליפול ארצה בפני ה'. הם גם יודעים ומכירים בכך שרוח ובשר שניהם מאת ה'. ה' הוא א-לוהי כל הרוחות, וכל בשר. שבת שלום!
|