ביום ראשון הלכתי לבדיקה שגרתית אצל הרופא.

שבוע 37, בדיקה שגרתית.

להחליט מתי עושים את הניתוח, איפה לעשות אותו וכולי.

נשארתי בעבודה עד שש וחצי ואז נסעתי אליו לחיפה, הגעתי, חיכיתי קצת בתור ונכנסתי.

בהתחלה קצת התוכחנו מתי לעשות את הניתוח, הוא רצה לדחות אותו, אני רציתי אולי טיפה להקדים, התלבטנו יחד באיזה בית חולים כדאי לי לעשות את זה ודיברנו על החיים.

הוא אמר לי לעלות למיטה והפעיל את האולטרהסאונד.

תמיד יש שניה של שקט, שניה שבה מפסיק לי הדופק עד שאני רואה את התמונה באולטרהסאונד. למרות שאני יודעת שהכל בסדר, למרות שאני מרגישה תנועות, למרות שאני אופטימית. יש שם שניה אחת שבה הלב שלי מפסיק לדפוק ואני מחכה לאישור שלו שבאמת הכל בסדר.

היא בסדר, שוכבת עם הראש למטה מוכנה ללידה שלא תתרחש לא יודעת מה מצפה לה, גדולה עם הערכת משקל של שלושה וחצי קילו, הכל בסדר.

שגרתי

אז הוא הוציא את מכשיר הלחץ דם וחיבר אותו אלי, בדיקה שגרתית, בשביל הפרוטוקול, רק לודא שהכל בסדר.

ומדד לי לחץ דם.

ואז מדד שוב.

ומדד שוב.

ואמר לי "איילת יקירתי, את הולכת לבית החולים עכשיו"

והלב נפל לי לתחתונים.

מה בית חולים? איך בית חולים? מה פתאום בית חולים? עכשיו? אבל אין לי שום דבר מוכן, ואני צריכה את השמן שלי והכדורים ההומאופטים שלי, והילדים? מה עם הילדים? איך כשהם מחכים לי לארוחת ערב אני אלך לבית חולים? ומה אני אעשה עם האוטו? הרי אין שם חנייה? ומה פתאום בית חולים? ויש לי עוד לעשות חפיפה במשרד שלא סיימתי, ויש לי עוד לסדר את החדר, ובכלל, מה פתאום, אמרנו שגרתי, שגרתי!!! מאיפה פתאום הבאת לי בית חולים? למהההה????

אז הוא הסביר לי את מה שכבר ידעתי, שעם לחץ דם גבוה יש חשד לרעלת הריון ושלא משחקים עם זה והולכים לבית החולים, והציע לבוא לקחת לי את האוטו משם אם לא אמצא חנייה, וחזר ואמר שחייבים ללכת ושאין ברירה ואני רועדת כולי לקחתי את ההפניה החדשה שהוא נתן לי ביד, זו שמפנה אותי עכשיו (!!!) לבית החולים למיון יולדות ונהגתי לבית החולים.

הגעתי, מצאתי חנייה מדוגמת מול הכניסה באפור, נו... לפחות דאגה אחת ירדה לי מהלב ונכנסתי למיון יולדות.

קיבלו אותי מאוד יפה בדקו לי לחץ דם שהיה בסדר, לקחו דם, עשו בדיקת חלבון בשתן וחיברו אותי למוניטור.

לאט לאט נרגעתי, התוצאה של החלבון היתה בסדר. לחץ הדם תקין, התשובות התחילו להגיע מבדיקות הדם והיו תקינות והכל היה בסדר

ש ג ר ת י.

האחות כבר אמרה לי שאם התשובות האחרונות תהיינה גם בסדר אני הולכת הביתה והודעתי בבית שאפשר להוריד לחץ להחזיר את החמות הביתה ולנשום. אני כנראה חוזרת הביתה.

אבל אז, היא הסתכלה על המוניטור וראתה שבדקה האחרונה שלו היתה ירידת דופק. ואמרה לי "את לא הולכת הביתה... את הולכת לחדר לידה"

ובפעם השניה באותו ערב הלב נפל לי לתחתונים.

ניסיתי לשכנע אותה שזה נקודתי ולא חשוב, שאני זזתי או העובר זזה או לא יודעת מה, אבל היא הסבירה לי את מה שבעצם ידעתי, לא משחקים עם זה, קדימה לחדר לידה. בלי ויכוחים.

אז עברתי לחדר לידה, הודעתי בבית שאני לא חוזרת וששוב יתחילו להתכונן לאחות...

חיברו אותי למוניטור, בדקו לי לחץ דם שוב, ושוב, ושוב והיה תקין וכך חיכיתי ארבע שעות לודא שאין שוב ירידה בדופק והכל בסדר

כאמור

ש  ג   ר   ת   י  .

אחרי ארבע שעות העבירו אותי למחלקה. ושם נשארתי יומיים.

כל ארבע שעות מוניטור ובדיקת לחץ דם, איסוף שתן ובדיקת חלבון.

אהההה.... נו.... בדיקות שגרתיות...

הילדים והבעל באו לבקר בהיסטריה, ודאגה אבל מעבר לזה בסך הכל היה נחמד. הלחץ טיפה ירד ולמרות שהמוניטור היה מנג'ס בדיעבד יש בו משהו מאוד מרגיע.

אחרי יומיים שלחו אותי הביתה למנוחה, עם הוראה לשים לב לתנועות עובר - חמש בשעה. הוראה מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מלחיצה, אז עכשיו אני כל הזמן בהקשבה, כל הזמן שמה לב, בודקת ומקשיבה, מודעת לכל תנועה.

ונושמת

משתדלת לנשום.

קבעו לי תור ליום רביעי הבא לניתוח, אם הכל יהיה בסדר ולא יהיו צירים או ירידה בתנועות או כל דבר אחר ביום רביעי הבא אני שוב אמא.

פחד אלוהים.

אז אני סופרת תנועות

זוכרת נשימות

ומחכה

עוד קצת וכמעט

עוד רגע וזהו.