מלים ארוגות
בשירים שאותם אנחנו שרים
חליל,
ובחליל ששוכן בנו
אש,
ובאש אותה אנו מבעירים
עוף חול ירוק
ובקינת עוף החול
לא הבחנתי
בין אפרי
לבין אבקך
מחמוד דרוויש
ותודה ליואב ששלח לי...
פוסטים אחרונים
- yoaview 20/12/15
- אפרת חברתי 17/10/15
- לאורך עמק רפאים - 4 12/1/14
- לאורך עמק רפאים - 3 28/12/13
- לאורך עמק רפאים - 2 22/12/13
- לאורך עמק רפאים - 1 18/12/13
ארכיון
מחברת אדומה - 4
| אבל בעצם אני רוצה להגיד משהו אחר, יותר חזק. אני רוצה להגיד שיש לי צורך לגעת במה שנכתב. למשש את המלים באצבעות. דבר שאפילו המסך הכי משוכלל בעולם לא יכול לתת לי. בחודשים האחרונים כשאני רושמת צ'ק או כותבת פתק קצרצר ואגבי כדי להשאיר לך על המקרר, משהו רגיל שברגילים בענייני חלב ולחם שהולכים להיגמר, האותיות שלי מסתכסכות. הן רודפות ומשיגות ומתנגשות זו בזו, ואני מתבוננת בכתב שהיה פעם שלי ולא מכירה אותו. כשראיתי את המחברת הזאת והדגדוג באצבעות התחיל התחייבתי לעצמי שאכתוב לאט, שאשמור על קצב מתון של כתיבה, שאקפיד מאוד לכתוב אותיות קריאות, מלים הגיוניות, כתב מסודר ולא פרוע ומשתלח ומטורף כמו זה הרגיל שלי. פתאום הבנתי שזה יותר מאשר סתם החלטה, שבעצם אני צריכה לחשוב לאט ומסודר כדי להיות מסוגלת לכתוב לאט ומסודר, ושכבר הרבה זמן אני כותבת פרוע ומשתלח ומסוכסך בראש שלי, ואולי אם אצליח להשתלט על האותיות יבוא קצת סדר גם בתוך הראש. אני פותחת דף חדש במחברת ובכל פעם חווה אותה רתיעה - השורות נראות לי צפופות נורא. ואני יודעת ששום דבר ברווח שלהן לא השתנה, זה משהו אצלי שהשתנה, וזה מפחיד אותי. עשרים ושש שנים אנחנו חיים ביחד, מזמן מזמן חדלו השאלות של אם, ואילו, ואולי, ומתי, ואיך, ולמה. ושנינו יודעים ובטוחים שלפחות על הביחד הזה אין מה לשאול שאלות. אבל לפתע השורות נעשות לי צפופות. ואני לא רוצה אותן כאלה! אני רוצה אותן שורות רגילות של מחברת פוליו אדומה רגילה, בלי תחושה של מחנק בין קו לקו. אני רוצה לדעת שהכתב שלי נשאר מתאים לתבנית שתמיד הייתה, משחר ימי היסטורית-מחברות-הפוליו-האדומות. אני רוצה להגיד עוד המון דברים עליך ועלי, אבל אני נמלטת מכאן. אל המציאות שנבראת במחברת האדומה. אני רוצה לגלות אותה, לפחות כמוך - שאינך קורא, ואינך יודע, ואינך מרגיש באיזה בריאה-מחברתית אני מתקיימת. אבל ולאט ובבהירות מתברר לי משהו אחר לגמרי, שלא קשור לסיפור ההוא של אלכס ההוא שאינני מכירה. אני מחפשת אותך. אני מחפשת לשמור עליך. אולי תגיד לי למה.
13.4.2010 יום ראשון, מאוחר בלילה. אלכס, לא הספקתי לכתוב בבוקר. יום ראשון בבוקר תמיד לחוץ, לחוץ מבפנים, זה לא שיש יותר דברים לעשות מימים רגילים, אבל ההרגשה שעכשיו מתחיל שבוע שלם, יום אחר יום של הכרחיות מכבידה. במיוחד כשעכשיו אני לבד כאן. פעם ראשונה להכין את הילדים לבד לגנים, לא ידעתי שאתה לא מורח חמאה על הלחם של אוהדי, הוא כעס נורא כשראה, וצעק בקול מטורף מכעס שאבא אף פעם לא עושה את זה, הוא יודע שזה עושה לך איכס על האצבעות. מול עיניו זרקתי את הפרוסות לפח והוצאתי שתיים חדשות, ושמתי ביניהן את הגבינה הצהובה שלו, וקישטתי באלכסון של מלפפון חמוץ. רק שיירגע, אלוהים, שיירגע, מאיפה בא לו הכעס הזה, ועוד ביום ראשון בשבוע. ואצלך מה - חופש? אתה מסתובב עם הסוכנת שלך לראות בתים? בערב הספקתי לקרוא את המייל שלך לילדים, הם לא הבינו מה זה "סוכנת". הסברתי להם שזאת מישהי שהאוניברסיטה הביאה במיוחד בשבילך כדי שתראה לך בתים באוקספורד, זאת העיר שנגור בה בשנתיים הקרובות. הם שאלו למה. אמרתי שאתה לא מכיר את אוקספורד, שאתה לא יודע איפה אפשר למצוא בית שיתאים לנו, צריך שזאת תהיה שכונה טובה, עם שכנים טובים, עם גן ילדים טוב, עם מגרש משחקים שאפשר ללכת אליו בימים יפים. שכונה שיהיו בה רחובות נעימים ובתים יפים. שוב ניסיתי להסביר שהחיים שם יהיו שונים, שזה לא יהיה כמו בירושלים, שאפשר לצאת לרחוב וללכת לחבר לבד, שנצטרך זמן ללמוד להכיר את האנשים, שזאת הסיבה שאני לא מסכימה יותר שנראה סרטים מצוירים מדובבים אלא רק כאלה באנגלית אמיתית שלא הפכו אותם לשפה שלנו. כדי שהם ילמדו להכיר את הצליל של השפה, אפילו שזה מעצבן וקשה. במכונית, בדרך לגן, איילה אמרה משהו על אימא שלך. על זה שהיא הפסיקה לצבוע את השיער שלה. היא אמרה: "סבתא יודעת שלא נהיה כאן המון זמן, היא יודעת שכשנחזור נהיה כבר גדולים. היא יודעת שהיא לא תראה את אבא הרבה זמן אלא רק בחופשות כשהיא תבוא לבקר אותנו, או כשאנחנו נבוא לבקר אותה. היא הפסיקה לצבוע את השיער כי היא חושבת שכבר לא צריך יותר." ואני לא חשבתי על זה בכלל. אני חשבתי על משהו אחר. אני חשבתי עליך, 11:00 בבוקר ביום ראשון, באיזה שעה סוגרים עניינים עם הכנסייה באוקספורד, זה כבר אחרי שכולם גמרו את העיסוקים שלהם שם? ואתה מגולח יפה, מוקפד מאוד סביב הזקן הקטן העשוי והמעוצב והדוקטורי-לעתיד שלך, ואתה לבוש בז'קט עם טלאים אפורים במרפקים, ואתה נוסע במכונית של הסוכנת המנוסה הזאת, הולך אתה מבית לבית, צועד לידה עם היד בכיס הז'קט ואולי גם רושם רשימות בפנקס קטן? אני בטוחה שהיא רושמת, אם היא כזאת מקצועית כמו שטרחת להבטיח לי במייל. ואני חושבת מחשבה טיפשית, איזה סימן אתה מסמן ליד כל בית שיש לו סיכוי, כוכב? סימן שאלה? סמיילי? אלה הבתים שתשלח לי תמונה שלהם, כך הבטחת, אבל לא רק מבחוץ, אלכס, אני רוצה לראות את הקירות שבתוכם נחיה שנתיים. טוב? בבקשה אל תסתפק באריזה החיצונית. מוזר לי לחשוב שאתה פוגש אנשים שאני לא מכירה. מוזר לי שאתה רחוק ואני לא מרגישה אותך. מוזר לי שאין לך טמפרטורה פתאום. מאיפה צצה לי המלה המוזרה הזאת - טמפרטורה. ממתי מדדנו אחד לשני את הטמפרטורה. עכשיו זה בדיוק מה שחסר לי. אבא שלי אמר אתמול שאני שאננה מדי, שאני לא רצינית מספיק בענייני סוף השנה וההתארגנות לשנתיים בחו"ל, למשל השכרת הבית, אני צריכה להתחיל לעשות סדר בדברים, להעביר את מה שחשוב לחדר שיישאר סגור, להכין את הבית להשכרה. אני יודעת שהוא צודק, אלכס, אבל אני לא מסוגלת לחשוב על זה עכשיו, לא ביום ראשון של השבוע. אולי מחר. עכשיו, אלכס, עכשיו אני מכבה את המחשב, אני רוצה לכבות את היום הזה, אני רוצה להיכנס למיטה ולהתכדר רגע בתוך הכרית שלך, ואני רוצה שהלילה יעבור לאט לאט, בשינה רצופה ללא אף חלום. ואני רוצה למצוא את השורות שלך על המחשב בבוקר, כשאתעורר. אני.
|
תגובות (31)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
איך שהכתיבה בעט על נייר משקפת את הפנימיות...
כמו לדבר בתנועות, הן משקםות את מצב הרוח
ואת מנסה להשתלט על הכתיבה, להשתלט על הר הגעש בתוכך
בתנועות זה יותר קל
כשאת כועסת, נסי לעשות תנועה של כדור ולא תנועה של סכין
זה מצליח בדרך כלל להרגיע
את כותבת נפלא.
'הסרט' הזה של השינוי בהרגלים,
המוזרות בכתיבת יומן, לאדם שאתה רגיל רק לדבר אליו ואיתו
לא מוכרים לי מתקופת גידול הילדים, אבל כן מוכרת לי התחושה
הזו של איבוד כתב היד שלי.
"האותיות שלי מסתכסכות. הן רודפות ומשיגות ומתנגשות זו בזו,
ואני מתבוננת בכתב שהיה פעם שלי ולא מכירה אותו."
שנים שלא כתבתי בכתב ידי.
איירתי קישקשתי מסרתי מסר הודעה קצרה, טלפון...
אבל אפילו לחתום בבנק כבר לא חתמתי מזמן בגלל הנט.
לא כתבתי מכתב אישי, אלא על מקלדת וכשרציתי לכתוב ברכה לחתונה נתקעתי,
כאילו אבד כתב ידי, אפילו לברכה.
כאלה יצאו ממני בקלילות מאז ומתמיד והנה ברגע אחד נתקע.
כתוב מרגש. קשה לי זריקת הלחם שמרחתי שנים וביום בהיר אחד כבר לא, כי רחקתי.
הקטע הראשון והמכתב,
חלקים אינטימיים כל כך מחייך,
שבחרת להביא לכאן.
ממש הצצה לחדרי ליבך...
מקווה מאוד, שהנחיתה תהייה
קלה לכולכם. שתתאקלמו ותמצאו
חיים חדשים, בשפה חדשה
ומקומות חדשים ואת תמשיכי הרי
לכתוב, ולשתף ברשמים ואני ושאר
הקוראים נלווה אותך במסע
הפרידה והמעבר ווהתאקלמות,
שינויים מפחידים והקושי להנתק
מהמוכר והחששות מאוד מורגשים
בדברייך, ומאוד טבעיים.
שולחת לך חיבוק חם וחיוך מעודד,
כי גם מה שנראה מרתיע בראשיתו,
צופן בחובו חיים וחוויות חדשות.
שלך יעל.
"המציאות שנבראת במחברת האדומה. אני רוצה לגלות אותה, לפחות כמוך - שאינך קורא, ואינך יודע, ואינך מרגיש באיזה בריאה-מחברתית אני מתקיימת. אבל ולאט ובבהירות מתברר לי משהו אחר לגמרי, שלא קשור לסיפור ההוא של אלכס ההוא שאינני מכירה. אני מחפשת אותך. אני מחפשת לשמור עליך. אולי תגיד לי למה. "
המציאות שנבראה במחברת האדומה שלך היא מציאות אינטימית. יש בה מן סוג של נאמנות לרגשותייך וגם לאלכס. המחברת מתעדת תחושות, מצבים, רגעים,מחשבות. היא יומן נהדר המאחסן את געגועי הדוברת למושא נפשה. רק המחשבה שהיא צריכה לארוז לקראת הגירה לארץ אחרת גורמת לה בילבול וחוסר עניין. הכל מוטל על כתפיה, ארגון הבית להשכרה, ארגון חיים שלמים במיזוודה, ארגון הילדים וארגון המחשבות לסדר אחר שיוביל למשמעות אחרת בחיים. הנאמנות לאלכס בולטת בכל השורות הנכתבות. המציאות הכתובה תחליף אווירה של מציאות משתנה והיא תעבור עמה לארץ זרה.אשוב
היה מרתק לקרוא
-
אם היאוש נוח יותר בלונדון
אז אולי הכתיבה תמה (קלה) יותר באוקספורד..
:-)
ממשיכה לקרוא אותך
מנסה להבין!!!
הצבע הכחול קל לי יותר
מהצבע האדום.
כתיבה נפלאה
נכנסת לבתוכו של הבתוכו.
תודה
*
איזה יופי את כותבת ומעבירה את התחושות שלך, נשאבתי לתוך מה שאת מרגישה.
הכי אהבתי את הקטע הראשון. פשוט נפלא עדית.
טהור. מזוכך.
בטח, אנחנו כאן איתך
מלווים צעד אחר צעד.
תודה לך
היי, גם אני כאן. את כותבת נפלא. לצלול לתוך החוויות שלך.
שוב, תודה.
אני לא מגיעה אל כל אחד ואחת מכם באופן פרטי כראוי, ואינני טובה בתגובות פומביות.
אני מודה מאוד לכל מי שקורא, מגיב, מככב או בוחר בכל דרך אחרת להגיב.
העיקר שאתם כאן.
תודה רבה,
שלכם, עדית
עדית יקירתי קוראת אותך
ומוקסמת מהיכולת שלך לתאר
ולהביא דברים מול הקורא כמו
שהוא חווה אותם.
חשתי שאני מתלווה לאיך למסע
קסום בו תיארת לי רגעים,
ומראות בלתי נשכחים.
נהדר היה לי לבקרך ולקרא
אותך.....
מיוחדת ונדירה הינך בכתיבתך.
תודה.
שבת נהדרת.
אני מצטרפת...
וגם :הכתב שלי איום, פרוע ומשתלח, מזמן אמרו לי שאני צריכה לעבור קורס כתיבה תמה, מזל שכאן זה על המחשב, ניצלת...
וטמפרטורות הן דבר שמשתנה כל הזמן, מקווה שהן כבר ברורות יותר גם אם הן מגיעות מאוקספורד הרחוקה והקרירה,
נשיקות בטמפרטורת החדרלשבת יפה ושלווה
כך, פתאום, באמצע השגרה, באמצע החיים, באמצע ההרגלים, היא נדרשת לשאול לבד, שאלות של למה ואיך, והאויר נהייה דחוס, ולי משום מה יש תחושה של עובש, מהסוג המעופש, מהירוק שלא משלמים עליו בעוד משכנתא אלא דווקא מהסוג הלא רצוי, זה שמביא את הנמק?
אמשיך לעקוב כמובן, באהבה גדולה, לך.
אה, ויופי שלי תמונה. מתאימה לסיפור.
מתחילת הקריאה בסיפור הזה יש לי תחושה שונה אודותיו- כאילו יש בכתיבה הפעם סוג של השלמה או שלווה שלא מצאתי בסיפורים אחרים שלך. אולי זה בניגוד לתוכן ולהגיון, ובכל זאת. לא יודעת למה.
וגם- נזכרתי בזה...
כל מילה, כל משפט, כל מחשבה, כל תאור, כל רגש כל... כל... כל... בדיוק במקומם. תענוג צרוף.
רק עכשיו אני מבחין עד כמה השם אלכס מתאים לו. שמות זה עסק מעניין. אצלי הם מזמינים את עצמם.
עדית יקרה
פתאום הלכתי לאיבוד בין שני חלקי הכתיבה ( החום והכחל )
האם זאת הגזמה לבקש איזה רמז קטן בהבנת הנקרא..... ?
יתכן שהסברת בפרקים הראשונים וזיכרוני היטשטש...
העניין עם הכתיבה שלך, שלא משנה איפה שמים את האצבע או זורקים סיכה ( כמו על גלובוס ), תמיד נופלים ישר ללב הזרם הפועם של המחשבה.
כבר כתבתי לך פעם בתגובה, שהתחושה היא שנתנו לי להציץ לשיחה שנעשית בתוך חדר פרטי. כמעט
הרגשה של חדירה לרשות הפרט המקודשת. הקריאה הזאת, בניגוד לצפייה פסיבית בסרט, מדגדגת את הקורא כל כך חזק, עד שהוא או היא, נאלצים לשאול את עצמם את אותן שאלות שנשאלות בטקסט. וזה לא מרפה...
תודה לך עד מאוד מאוד.
מוזר לי לחשוב שאתה פוגש אנשים שאני לא מכירה. מוזר לי שאתה רחוק ואני לא מרגישה אותך. מוזר לי שאין לך טמפרטורה פתאום. מאיפה צצה לי המלה המוזרה הזאת - טמפרטורה. ממתי מדדנו אחד לשני את הטמפרטורה. עכשיו זה בדיוק מה שחסר לי.
טמפרטורה עדית? זה החום החסר,לא מוזר שהמילה הזאת נבחרה
לכאורה באקראי. והכל נרחק מרוחק ולא שייך
וכמובן שמתבקשת ברגע זה הקירבה החסרה.
כתיבה נפלאה עדית
גם אני רוצה שהלילה יעבור לאט לאט,
בלי אף חלום שיפריע,
התגעגעתי לכתיבה שלך.
דיתי יקרה.
שוב לקחת אותי ביד לטיול בעולמות הפנימיים שלך.
אני הלכתי אחריך כמכושף בלבירינט שעוטף אותך.
תודה תודה .
שוקי
עדית - אני מתמוגג
שם למעלה מצאתי את המאבק בין כתיבה "של פעם" עם עט כדורי בדפי מחברת או יומן או סתם על דף לבין כתיבה על פני מקשים ומסך אל ממו מסוג זה או אחר.
וההמשך כשהגברת הצעירה בונה עולם חלומות בהקיץ עד כדי כך שאפילו לא רוצה לחלום בלילה.
כאמור זה התסריט שלי על מילותייך ואני נהנה מכל שניה בו.
תודה
עשרים ושש שנים אנחנו חיים ביחד, מזמן מזמן חדלו השאלות של אם, ואילו, ואולי, ומתי, ואיך, ולמה. ושנינו יודעים ובטוחים שלפחות על הביחד הזה אין מה לשאול שאלות. אבל לפתע השורות נעשות לי צפופות. ואני לא רוצה אותן כאלה! אני רוצה אותן שורות רגילות של מחברת פוליו אדומה רגילה, בלי תחושה של מחנק בין קו לקו.
הכל כתוב
את בהחלט אישה של רווחים ושל גשרים.
ושל נשימות עמוקות כן, נשימות עמוקות.
והיא לא תסע, ואם כן, זה יהיה עצוב.
למישהו.
נוגעת בי תמיד בנשמה.
*שלך שרי
עדית היקרה,
אני ישר פותחת את הפוסט שלך ומוצאת שם
מילים יפות וסיפור נהדר, וגם קצת את עצמי.
"זה משהו אצלי שהשתנה....אני מחפשת אותך.
אני מחפשת לשמור עליך".
ואולי סדר המילים צריך להיות "אני מחפשת
לשמור אותך" שלא תברח לי, שאוכל לחוש
את הטמפרטורה שלך.
מוקירה את הרגישות שלך.
יעל
עדית היקרה,
לו ידעת כמה אני אוהבת את כתיבתך, כוכב אחד לא מתחיל אפילו...
אוהבת אנה